האם כדאי לחלום על אליפות?

החלום של כל כך הרבה אנשים טובים. נבחרת ישראל סוף סוף עושה את זה. עוד נצחון במוקדמות המונדיאל, ועוד נצחון, והלא יאומן קורה – נבחרת ישראל עולה למונדיאל! המדינה כולה באופוריה, זוכים לשחק נגד גדולי הכדורגל העולמי: אנגליה, ארגנטינה, ברזיל, ספרד ופורטוגל. בניון נגד מסי. רכבת אוירית של אוהדים נרגשים שמגיעים לאצטדיונים הגדולים. הפלא קורם עור וגידים: רבע גמר, חצי גמר, נס אחרי נס, אז ימלא שחוק פינו, היינו כחולמים, והנה זה בא: הגביע הוא שלנו! ההמנון מתנגן, והנשיא, חנוק מדמעות, מתקשר לברך. ימות המשיח. במהרה בימינו. אמן.

נתעלם לרגע מהסיכוי המציאותי שכזה דבר יקרה. אפילו גדולי האופטימיסטים בינינו חוששים לחלום כל כך גבוה. אבל מעבר למידת הריאליות, יש בתסריט הזה בעיה. ישבאפשרות ההיפוטתית הזו אתגר זמןערכי עד כדי כך שצריכים ממש להתפלל שזה לא יקרה. שרק לא נניף את הגביע. ואין עת רצון מתאים יותר לתפילה הזאת יותר מיום העצמאות.

כדי להסביר למה נצחון כזה במונדיאל הוא תסריט כל כך בעייתי, אנחנו צריכים להתחיל מהתחלה.

גלות וגאולה, חושך ואור

מהרגע שעם ישראל התגבש להיות עם, אפשר לחלק את ההיסטוריה שלנו, בצורה גסה, לשתי תקופות עיקריות.

התקופה הראשונה – תקופת החיבור, חיבור חזק של א-לוהים ועם ישראל. על זה נאמר שיר השירים, כל ביטויי האהבה בין בורא עולם לבין עם ישראל. התקופה הזאת נמשכה מזמן יציאת מצרים, ועד שיצאנו לגלות. זו תקופה שבה היה בית המקדש, שכנה שכינה בישראל, היו ניסים גלויים, היו יותר ממליון נביאים, שזכו לחוות עוצמה אדירה של קשר עם הבורא. תקופה של אור, של אמת, של דבקות גדולה.

התקופה השניה – תקופת הריחוק, שבאה אחר כך. עידן של גלות, חושך, ניתוק... אין מקדש, אין נבואה והארץ שוממה. התחושה בלב היא של הסתר פנים, כאילו הכל מקרה, לא מרגישים את ההשגחה. היהודים חיים בגולה, בין הגויים. מידי פעם זוכות קהילות שונות לאוטונומיה מסוימת וליחסי שכנות סבירים, אבל זה לא מחזיק מעמד, ותמיד מגיעה רוח סערה שחושפת ומגלה שוב את האנטישמיות, בפוגרומים ואינקוויזיציות, גירושים ורדיפות. לא מרגישים את הקרבה והקשר לא-לוהים.

בכל אחת מתקופות אלה, היה סוג שונה לגמרי של אתגר רוחנית, סוג שונה של קשר עם א-לוהים. משהו בסיסי בקשר, בתחושה, ביחס בינינו לבין הבורא, שונה באופן מהותי בכל אחת מהתקופות.

לא חוכמה להיות טוב ולעשות מה שצריך בתקופה שיש מקדש, כשיש ניסים גלויים ונביאים שמוכיחים אותנו בכל פעם שיש חריקות. זוהי רמה של קשר הדוק וצמוד, כמו אמא שלא עוזבת את היד של הבן שלה, ואפילו אם הילד שובב גדול, משהו בחופש וביכולת הבחירה שלו קצת מוגבל. לכן יש הרבה מצוות שייחודיות דווקא לתקופה הזו - כמו כל ענין הקדשים וטהרות.

בתקופה השניה של החושך והגלות, של הסתר הפנים, נראה ממש כאילו הא-ל ישן ('וכמו שאמר המן הרשע, א-לוהיהם של אלה – ישן הוא'). מובן שזה לא נכון, וש'לא ינום ולא יישן שומר ישראל', אבל ככה זה נראה לנו. המצב הזה נותן לנו תפקיד הרבה יותר אקטיבי, כאן מתחיל החלק שלנו בזוגיות: לרצות לקבל, להשתוקק לקבל. אף אחד לא מכריח אותנו. יש לנו כביכול חופש מוחלט ואנחנו יכלים לעשות כל מה שאנחנו רוצים. ובכל זאת, אנחנו בוחרים ורוצים ויוזמים להפנות את הרצון והתשוקה כלפי א-לוהים, ולא כלפי אלפי מסיחי הדעת והמפריעים למיניהם. אנחנו צריכים להשתוקק לזה, להתאוות לזה.

דוקא בשיא החושך - נפתחות הרבה הזדמנויות

כאשר מבינים את הרעיון הזה, אפשר להבין עד כמה דוקא תקופת הגלות נותנת לנו הזדמנות עצומה להתעלות בקשר עם הא-ל.  

בחוץ לארץ ממש מרגישים את הזרות, מרגישים את הגלות ואת החושך. חיים את זה. מעבירים את זה לילדים. מבינים שהארץ והאדמה אינן שלנו, חשים היטב את מחיצת הברזל שמפרידה אותנו מאבינו שבשמים. המצב שבו אנו נמצאים הוא גלות, ומתפללים  שיחזיר הא-ל את שכינתו לציון, שנזכה לחזור למצב של דבקות ושל הארה.

אנחנו כאן בארץ ישראל, זוכים לממשאת מצות ישוב ארץ ישראל, שזו מצוה יקרה שיהודים ייחלו לה במשך 2000 שנה! אבל צריכים להיות מודעים שלא הכל דבש: אמנם גם אנו מתפללים: ׳לשנה הבאה בירושלים הבנויה׳, שוברים כוס בחתונה, ומתאבלים בתשעה באב, אבל יש בלב קצת תחושה של: "הגענו". סך הכל יש לנו צבא חזק, מוסדות חינוך לתפארת, אפילו הדגל שלנו מתנוסס לו בגאווה באו"ם.

הגלות קצת חסרה לנו....

לא נרמה את עצמנו. אנחנו מאד רחוקים מגאולה שלמה, מעצמאות אמיתית- מכל הבחינות ובכל המישורים. במישור הלאומי, התפקיד שלנו כעם אמור להיות מצפן מוסרי לאנושות, ודי במבט שטחי כדי לגלות כמה אנו רחוקים.... גם במישור האישי, מחירות הנפש, מהמצב שבו אנו שולטים על המידות שלנו. יש פער בין הרצוי והמצוי, בעולם של חומרנות:כסף, טכנולוגיה וכבוד, לעיתים קשה לשים את הדברים החשובים באמת בקדמת הבמה. כשהיינו בגלות ידענו את זה והתפללנו לצאת מזה. פה, יותר קל להתפתות ולהרגיש בבית, להרגיש שהגענו ליעד. לרוות נחת ממטס חיל האוויר, ולהרגיש איך עוד מעט הכל יהיה בסדר. הגלות קצת חסרה לנו....

עכשיו תארו לכם שגם היינו מצליחים להגיע למונדיאל... . כזו גאווה לאומית, הנה, באמת הגענו. עשינו את זה. אין דבר נורא יותר מאסיר שלא יודע שהוא בבית הכלא, מעבד שלא רוצה לצאת לחירות. יש פסוק בספר איוב (ז, ב) שמתאר שמשאלת הלב והשאיפה הגדולה של עבד היא... צל... רק קצת נוחות איפה שאני עכשיו, רק שיגמר היום הזה ונוכל ללכת לישון. זה צמצום. זה לא שאיפה של אדם שבאמת יצא לחירות. אחד כזה רק חושב שהוא כבר חופשי, ולכן הוא משלים עם התחליף הזול, ומתייאש מהדבר האמיתי.

ולכן, למרות שאני מאד אוהב כדורגל טוב, ומאד מפרגן לעם הנפלא שלנו הרבה שמחה ונחת, דוקא לכן אני חושב שלא כדאי להסתפק בתחליפים. לא צריך לפחד להודות שאנו רוצים את הדבר האמיתי, רוצים את האור האמיתי, ולא לתת לפלורסנט או לזיקוקי הדינור להשכיח מאיתנו שאנחנו עדיין רוצים יותר, רוצים שוב להתחבר לאור האינסוף, ולחבק את זרועותיו המושטות של אבינו, אב הרחמן.