עיניו התכולות של דוד סייטלבאך, ושערו הבלונדיני הבהיר, הפכו לדרכון החיים שלו בזמן המלחמה. כבר בגיל 13 נאלץ דוד לעזוב את עיר הולדתו בדרום פולין, בסמוך לגבול הרוסי-אוקראיני, כשהגרמנים הפכו אותה לגטו. אימו, אביו, אחותו ודודיו נשלחו למחנות הריכוז, שם, מה שדוד לא ידע אז, הושמדו כולם.

דוד שוטט לבדו. צבעיו ה"אריים" אפשרו לו להיטמע בסביבה הגויית. הנער הצעיר תעה ללא מטרה במשך המלחמה עובד כעוזר לאיכרים בכל עונה או מקום שיכל, ובו בזמן מתאמץ ככל יכולתו להסתיר את יהדותו. משמעותו של כל רמז דק שהיה עלול לחשוף את מוצאו, הייתה מוות ודאי.

באחת החוות בהן דוד השיג עבודה זמנית, נערכה סעודת הודיה והוא הוזמן להצטרף אל המשפחה ולחגוג יחד איתם. כולם סביבו נהנו מהחזיר שהוצב במרכז השולחן, מעוטר בעשבי תיבול, ואילו הוא אכל ירקות בלבד, כשהוא זוכר את התנגדותה הנחרצת של משפחתו לאכילת חזיר – הניגוד הגמור למזון הכשר. בכדי שלא לעורר חשד, כששאלו אותו אם הוא רוצה לאכול עוד משהו, הוא ענה בפשטות שהוא 'ממש לא רעב'.

"הלוואי שהיה לי לוח שנה עברי. מי יודע, אולי היום ראש השנה או אולי יום כיפור"

היה זה בסתיו 1942. דוד עבד ללא הפוגה, ובעודו חורש את הקרקע במחרשה הרתומה לסוס, מאכיל את הפרות, שומר על התרנגולות ומביא את היבול מהשדות, הוא שם לב לעונה: עלי העצים הירוקים החלו משנים את גוניהם לשלל צבעים, האוויר החל מצטנן והשמש שוקעת מוקדם יותר וזורחת מאוחר יותר. זאת הייתה התקופה שדוד הורגל לזהות כתקופת החגים. זיכרונות חיים התעוררו בו, כיצד היה הולך לבית הכנסת עם אביו, אימו ואחותו, שם היו מתחננים לאלוקים שיברך אותם בשנה טובה.

דוד התגעגע לתפילות הרציניות והעמוקות של החג. למרות אכזריות המלחמה וגילו הרך, הוא דבק באמונתו, ורצה לתת לכך ביטוי בדרך קטנה ואישית משלו. אולם בעוד שיתכן שמבוגר היה זוכר את התפילות בעל פה, הוא היה צעיר מכדי שתהיה לו אפשרות ללמוד אותן.

"הלוואי שהיה לי לוח שנה עברי", הוא חשב לעצמו. "מי יודע? אולי היום ראש השנה... או אולי בכלל יום כיפור... זה צריך לצאת בימים האלה פחות או יותר. חבל שאני לא יודע ואין לי את מי לשאול. אם הייתי יודע את המילים של התפילה הייתי אומר אותן בכל מקרה, ופשוט מקווה שזה היום הנכון..."

דוד נשלף מחלומותיו כשהאיכר, מעסיקו, ביקש ממנו לצאת אל השוק כדי לרכוש כמה מוצרים. דוד עלה על סוס רתום לעגלה, וכשהגיע, קשר את הסוס לעץ קרוב ונכנס לחנות כדי לרכוש את המוצרים שהאיכר ביקש.

"תן לי בבקשה רבע קילו מלח, חצי קילו סוכר... ו..."

קולו של דוד החל להתגמגם כשהבחין כיצד המוכר אורז את המוצרים. למרות שהוא ידע שבעקבות המלחמה נוצר בפולין מחסור חמור בנייר, הוא לא יכול להעלות בדעתו במה משתמשים בתור תחליף לנייר אריזה. דוד עקב בזעזוע כיצד המוכר מושיט באדישות את ידו לספר קודש יהודי שמונח על המדף לידו, ותולש מספר דפים כדי ליצור קונוסים שלתוכם ישפוך את המלח והסוכר. אמנם מוצרים רבים חסרו בפולין, אולם ספרי קודש יהודיים נמצאו בה בשפע, מאז שבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי היהודים בכלל, ננטשו ונבזזו על ידי הנאצים והפולנים. שימושים יצירתיים נמצאו עבור כל פריט מהרכוש היהודי, ומה יכול להיות טוב יותר לאריזת מוצרי מכולת מאשר ספרי קודש יהודיים?

דוד הרגיש כאילו חבטו בבטנו. חילול ספר הקודש היה כמעט יותר ממה שהוא היה מסוגל לסבול. הוא לא רצה לגלות את מורת רוחו מחשש שיחשוף את זהותו כיהודי מסתתר, ולכן שמר על קול יציב ופנים שלוות גם כשבטנו מתהפכת. ..."ובבקשה מעט שמרים".

דוד שילם את הכסף ובידיים רועדות הניח את החבילות תחת זרועו ויצא מהחנות.

דוד פתח את האריזות כדי לבדוק איזה ספר קודש בדיוק חולל בצורה מבזה שכזאת

וכשהגיע לעגלה, הרחק מעיניו של בעל החנות, הוא פתח את האריזות כדי לבדוק איזה ספר קודש בדיוק חולל בצורה מבזה שכזאת. הוא לקח בידיו את קונוס השמרים והתיר בזהירות את קשרי החוט. ביד אוהבת אחז בדפים הקדושים, והתחיל לקרוא את המילים שעליהם. הוא רעד מהתרגשות כשגילה שהמוכר ארז את המוצרים ב'מקרה' בדפים מתוך מחזור תפילה לימים הנוראים.

וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום, כִּי הוּא נורָא וְאָיום... וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע, וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע... בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן, וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן.

מילים אלה נחשבות לאחת התפילות החזקות ביותר במחזור. דוד קרא כל מילה כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. בעודו מתפלל, הוא נזכר בחגים בזמנים טובים יותר, כשכל הקהל בבית הכנסת עמד על רגליו כשאמר את המילים הללו.

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן; מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת; מִי בְקִצּו וּמִי לא בְקִצּו; מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ... מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא...

בשביל דוד אלה כבר לא היו סתם מילים. למרות גילו הצעיר הוא כבר הספיק לראות מוות שלא בעתו, הוא כבר הכיר מקרוב את ייסורי הרעב והצמא. רבים כל כך מהאנשים שהכיר ואהב הלכו לעולמם "באש" (הכבשנים) וב"מים" ('מקלחות' תאי הגזים).

דוד ידע שהגיע הסתיו, והוא ידע שהחגים חלים בערך בזמן הזה; הוא רצה לחגוג אותם בצורה המשמעותית ביותר. הוא היה צעיר מכדי להכיר את התפילות בעל פה, ובכל זאת רצה לומר את התפילות שירוממו אותו מסביבתו המדכאת וינשאו אותו למימדים גבוהים יותר. והנה, בדיוק התפילות בהן כה חפץ הגיעו לידיו באורח נס, והוא ידע ללא כל צל של ספק שיחד איתם קיבל גם תשובה לשאלתו, אם עכשיו הימים הנוראים. הוא ידע שזהו הנס האישי שלו.

דוד הרים אל עיניו את עמודי המחזור הקדושים שנקרעו וחוללו, ובקולו הטהור והמתוק התפלל.

אפילוג: דוד היום בן 87. למרות מסלול חייו הפתלתול, שלא מנע ממנו ניסיונות וקשיים, הוא עדיין נזכר באותו יום בפולין לפני שנים רבות, כשהמילים העוצמתיות האלה הופיעו והביאו נחמה ועידוד לנשמתו המיוסרת. והן עדיין עושות זאת היום.

*מובא ברשות מתוך "ניסים קטנים בשואה" Small Miracles of the Holocaust: Extraordinary Coincidences of Faith, Hope and Survival" מאת ייטא הלברשטאם ויהודית לבנטל.