הנה מגיע יום כיפור. הרשו לי לתת לכם ולעצמי טיפ קטן אך חשוב, לקראת אתגר התפילה שבו, מתוך הניסיון והסקת המסקנות מראש השנה: אל תבואו עם ציפיות משליח הציבור. ואני לא אומר את זה בגלל שהשנה יעברו לפני התיבה אלפי חזנים לא מנוסים. אתם יודעים מה? לפעמים זה אפילו יכול להיות יתרון. יש לי הרגשה שבשמיים אוהבים במיוחד את התפילות של שליחי הציבור האלה,שב"הנני העני ממעש" לא מסלסלים במקצועיות, ולא יודעים מתי בדיוק להוריד את הקול ומתי להרים, אלא פשוט מרגישים ככה. נרעשים באמת מפחד יושב תהילות ישראל, וגם קצת מפחד הקהל אשר שלחם - רק כי לא היה מישהו יותר טוב - לעמוד ולהתחנן.

אני ממליץ לכם להוריד ציפיות מפני שמן הסתם, ביום הכיפורים הזה רבים יתפללו לא עם בעל התפילה ולא עם נוסח ניגוני התפילה שהם רגילים לו כל השנים. וכשמדובר באנשים שכל ימיהם התפללו במסגרת שהם רגילים אליה- שמדי שנה נהגו לחזור לכור מחצבתם ליום אחד בשנה, יום הכיפורים - זה באמת לא פשוט. גם אם החזן יהיה הכי טוב בעולם, גם אם הוא יהיה אובייקטיבית טוב יותר מהתפילה שלה הם רגילים כל השנים, הם יתאכזבו. למה? כי אין דבר כזה "אובייקטיבית" בתפילות הימים הנוראים. התפילה בראש השנה וביום כיפור היא הדבר הכי סובייקטיבי בעולם. המתפלל הוא תבנית נוף ילדותו. וכל בית כנסת עם הנוסח שלה, עם הרגש שלה, עם השיאים שלה, עם איפה שבוכים ואיפה שרוקדים. ואם כל הזמן נחפש בדיוק את התפילה שלה הורגלנו בעבר – מובטחים אנו שנתאכזב. לכן כדאי להכיר בכך שהשנה אנחנו נאלצים לצאת מהמסגרת קצת. מי הזיז את המחזור שלי. הפעם לא נזכה לשמוע את הניגונים שלהם אנחנו מחכים כל השנה. יהיו לנו רגעי שיא, בעזרת השם, אבל הם לא יהיו בהכרח באותם מקומות בתפילה שהתרגלנו למצוא אותם בהם.

ועם כל הקושי בתפילה הזאת, בראש השנה בכל זאת מצאתי נחמה: נכון, החזן והקהל לא התפללו בדיוק במנגינות שאני רגיל אליהן. ברגע הראשון זה היה נראה בלתי אפשרי. שחרית של ראש השנה בלי המנגינה ההיא של "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד"? עד לראש השנה תשפ"א היה ברור לי שבקטע הזה של התפילה אני שרתי, אני שר, אני אשיר לעולם ועד דווקא בניגון הזה. אבל אז הגיע מניין הקורונה, והתרגשתי לגלות עד כמה תפילה משמעותית של שנים לא מתאדה ככה פתאום. בלי קשר למה שהתרחש מסביב - בראש שלי, בלב שלי, המשיכו להתנגן התפילות במנגינות שהתפללתי כל שנה באותו בית מדרש בעיר העתיקה שבו אני מתפלל מאז שהייתי ילד בן 3 .

שתלתם ניגונים בי אבי ואמי, ועתה הם שולחים פארות בדמי, כמאמר השיר ההוא. דווקא כשאני לא זוכה לשיר אותם, הם שרים את עצמם בתוכי, בדופקי נעורים ושבים.

ולסיום, עוד טיפ לקראת יום הכיפורים: קראתי אותו בראש השנה בעלון שבועי שנקרא 'מתיקות הדף היומי'. לא הכרתי קודם את העלון, נתקלתי בו במקרה, ומעלעול קל, נראה שהוא אכן ראוי לשם הזה. מופיע בו גם המדור 'מקולמוסם של הקוראים'. ושם התפרסם המכתב המקסים הבא, ששלח הקורא זאב שכטר: "אנחנו מתקרבים לימים הנוראים בצל הנגיף, וייתכן שלא נזכה השנה ללחוץ יד איש לרעהו, דבר שמקשה מאוד על החיבור וקירוב הדעת בין איש לרעהו. וחשבתי, לזיכוי הרבים, לתת רעיון כתחליף: כשאנחנו מאחלים אחד לשני 'כתיבה וחתימה טובה' או 'לשנה טובה תיכתב ותיחתם', או 'גמר חתימה טובה', נאחל זאת עם השם הפרטי. כגון, אם קוראים לו חיים,  נאמר לו: 'ר' חיים, לשנה טובה תיכתב ותיחתם'. כמו ששמעתי לפני הרבה שנים מאחד המגידים, שכשמזכירים שמו של אדם, זה מעורר בו התרגשות וקרבת לב. ובזכות זה שנשתדל בימים הנוראים להרבות באהבת ישראל, נזכה להתברך בשנה טובה,  ושהנגיף יסור מאיתנו, ונוכל לחזור לשגרה רוחנית מלאה".

אמן.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".