לכולנו יש אי־אלו תכונות לא מוצלחות ואי־אלו הרגלים מזיקים. במסגרת המאמץ שלנו לחזור בתשובה ולהתפטר מהם, אנחנו נוטים לחשוב ברוח זו: "אני ממש לא בשליטה. למה אני עושה את הדברים את הנוראיים האלה? אני צריכ/ה להיות חזק/ה יותר! איך אוכל לחזק את השליטה העצמית שלי - להתעלות מעל התכונות האלה ולהתגבר על כל הפיתויים הללו?".

חשיבה ברוח זו עשויה להיות יעילה, אבל היא לא היחידה. הנה כיוון אחר: "מתי אני נכשל/ת? מה מאפיין את הסביבה שבה זה קורה לי? מה עוד קרה באותו יום? מהן הנסיבות הספציפיות שבהן אני נכשל/ת? ומה אני יכול/ה לעשות כדי לשנות את הנסיבות האלה?". לטכניקה הזו - טיפול בנסיבות שבהן אנו נוטים להיכשל והחלפתן - אני קורא "תשובה אסטרטגית".

לתכונות ולהרגלים יש בדרך כלל "טריגרים". כך, לדוגמה, אנשים מסויימים עשויים לעורר אצלנו תגובה תוקפנית, בשעה שאחרים אינם מהוים בעיה. ה"טריגר" עלול להימצא גם בהתרחשויות מסויימות, כמו נהיגה בכביש פקוק, מריבה של הילדים שלנו אחד עם השני, המתנה בתורים ארוכים, מילוי טפסים מייגעים ועוד.

כך גם עם פיתויים אחרים: עצלות נוטה להתעורר כשהאדם מוקף במשחקי־מחשב, ספרות זולה, חופים נהדרים ומעל הכל - עצלנים אחרים. (בחור מלוס אנג'לס סיפר לי שלקח לו 6 שנים לסיים את התואר הראשון שלו, בגלל שחוגים מסויימים התנגשו עם לו"ז החוף שלו!). ההנאות האסורות תופסות אותנו הכי חזק כשהן נגישות מאד וכשאחרים בסביבתנו נוטלים בהן חלק.

כש"טריגר" מופעל - קשה מאד למנוע מן התכונה הרעה 'לקפוץ' או מן ההרגל המגונה לבוא לידי ביטוי. פתרון אחד הוא לנסות ולהימנע מן הטריגרים: שַנו את הסביבה. עִבְרוּ דירה אם זה אפשרי. אם לא, השתדלו לשהות בסביבה אחרת, כזו שמספקת הפוגה מן הפיתוי, כמה שיותר זמן. (הסביבה החיובית היעילה ביותר היא קיומן של מצוות ביחד עם אחרים: לִמְדוּ בבית־המדרש, לכו עם חברים לבקר חולים, תַּכְנְנוּ עם אחרים פרוייקט חסד, לַמְּדוּ תורה בבית־ספר). פעילויות מסוימות מעוררות לחץ או מתח, שמצדו מעורר כעס. אם אתם חייבים לעסוק בפעילויות מהסוג הזה, הקפידו לשלב אותן עם פעילויות מרגיעות.

פתרון שני הוא להוסיף משהו לסביבה שֶׁיָּקֵל על עשיית הדבר הנכון. אם קשה לך לקום בזמן לתפילה, קבע חברותא ללימוד בן 10 דקות לפני התפילה. וכך, רגע לפני שתלחץ על הנודניק בשעון המעורר, תיזכר ש"יש לי חברותא. לא נעים שהוא יחכה לי!", ותקום.

במקרים רבים תוכלו גם 'לחתום' חוזה עם עצמכם: אם אצליח להתגבר על הפיתוי (כך וכך פעמים), אפנק את עצמי בכך וכך. זה מה שפסיכולוגים קוראים לו "חוזה אישי". כך יש לי תמריץ אישי לעשות את הדבר הנכון. לדוגמה: "אם אני שורדת את הפגישה הזו בלי להתעצבן, אני יוצאת למסעדה ההיא" או "אם אני עובר את סעודות החג, בלי לפגוע בשום חמות, אני קונה לעצמי מכונת קפה".

הסוד הוא להשיג שליטה על הסביבה בשני אמצעים - הימנעות מדברים מסויימים והוספה יצירתית של דברים חיוביים - אשר ביחד מְקִלִּים על עשיית הדבר הנכון.

חלק מכם חושבים: לא יכול להיות שזה נכון. כי פירוש הדבר שאנחנו בורחים מן הבעיה במקום לטפל בה! הרי אי היכולת שלנו להתגבר על פיתויים זאת בדיוק הבעיה. איך אנחנו פותרים את הבעיה הזאת? בריחה מן הפיתויים או הוספת תמריצים אינן פותרות את הבעיה העיקרית!

שתי תשובות בדבר: ראשית, מי אמר שהבעיה העיקרית היא אי היכולת להתגבר, ושהמטרה העיקרית היא התגברות על התשוקות שלנו? ההיפך הוא הנכון: האחריות הראשונה שלנו היא לגבי המעשים שלנו. נדמיין מישהו שאינו מסוגל לכבוש את התאווה שלו לגנוב מ'שופרסל'. אם הוא מחליט לקנות רק ב'מגה' או לתגמל את עצמו על כל פעם שהוא נכנס ל'שופרסל' ויוצא בלי לגנוב - הוא אמנם  לא התגבר על התאווה, אבל לפחות הוא לא גונב!

שנית, במקרים רבים נוכל להתגבר על התשוקה עצמה, רק אחרי שלקחנו הפסקה מן המעשים הפסולים. כל זמן שהתכונות וההרגלים הרעים פעילים - קשה מאד להשיג שליטה על המצב.

הימנעות מ'טריגרים' והוספת תגמולים עשויה, על־כן, להיות הדרך היחידה לשוב ולהשיג שליטה. אכן, היעד הסופי הוא חסינות מפני הפיתויים, אבל יכול להיות שהדרך לשם היא דו־שלבית: תחילה הימנעות מטריגרים והוספת תגמולים, ורק אחר־כך בניית כוח הרצון להתנגד לפיתוי. ניסון להשיג את היעד הזה מבלי לעבור דרך השלב הראשון עלול להתברר כמשימה בלתי־אפשרית.

ניקח לדוגמה התמכרויות. אי־אפשר פשוט לצוות על הַמָּכוּר: "הפסק להשתמש בחומר!". הוא לא יכול להפסיק, וכל הטיפולים בעולם לא יְשַׁנּוּ מְאוּם כל זמן שהוא עדיין משתמש. אבל אם יתאשפז במרכז גמילה שבו הסם אינו נגיש לו כלל, אז יוכל הטיפול לעזור לו להפוך להיות חסין מפני הפיתוי לצרוך סמים.

"תשובה אסטרטגית" עשויה אפוא להיות הצעד הראשון ההכרחי בדרך לתשובה שלימה. אבל היא יותר מזה. כי אם מצוי האדם בשלב שבו הוא יכול לעשות רק אותה, הרי ש"תשובה אסטרטגית" מביאה אותו אל קו הגמר: היא מזכה אותו בכפרה. אלוקים לא דורש מאיתנו יותר ממה שאנו מסוגלים. אם אנחנו מתרחקים מטריגרים, מוסיפים תמריצים ומתחילים לחתור אל עבר חסינות, הרי שבינתיים אנו זוכים בכפרה על כל טעויות העבר, אפילו בטרם השגנו חסינות. לא כדאי?

--

אודות המחבר:

הרב ד"ר דוד גוטליב, קיבל את התואר השלישי שלו בלוגיקה מתמטית מאוניברסיטת ברנדייס בשנת 1970, לימד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בשנים 1969-1980, והיום נמנה עם צוות הרבנים בישיבת "אור שמח" בירושלים. הוא אחד מן המרצים המפורסמים בעולם היהודי. ספרו, "הנשמה המודעת"(The Informed Soul) , יצא לאור באנגלית בהוצאת ארט־סקרול.