לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הגיע העת לסלוח

הגיע העת לסלוח

איך מילה יכולה להשיב לאחור את הגלגל שכבר הצטברו בפנימיותו כעס, צער, טינה ואכזבה כה רבים?

מאת

היא כאן, השנה החדשה.

והיא עושה את צעדיה הראשונים, בהיסוס אמנם, אבל היא פוסעת בדרך המלך.
אותו המלך שהצהרנו  כי אנחנו רוצים בו, ונָתַנּוּ תוקף למלכותו, רק לפני ימים מספר.
 
עכשיו שהיא כבר כאן, מתחילים להדהד בי קולות אחרים, בתדר אחר.
בראש השנה היה המלך בפוקוס, עכשיו זו אני.
בראש השנה היה דבש ותפוח, ושופר, וגרגירי רימון, וברכות וסימנים, כי ככה מקדמים פני אורחת.
אבל עכשיו שהיא כאן, אני מתפנה לפגישה האישית אתו, עם זה ששלח לכאן את השנה החדשה, ואני צריכה להגיע לפגישה מוכנה.
 
כשאני אומרת אני, למה אני מתכוונת, לאגו שלי או לנשמה, לתדמית או למהות?
אני לא צריכה כל כך להעמיק ולחפור, רק קצת שקט, והתשובות צפות. 
 
ממש לפני תפילת כל נדרי, מופיעה בסדר התפילות, תפילה, המכונה תפילה זכה:
"הִנְנִי מוֹחֵל בִּמְחִילָה גְמוּרָה לְכָל מִי שֶׁחָטָא נֶגְדִּי.
בֵּין בְּגוּפוֹ וּבֵין בְּמָמוֹנוֹ. אוֹ שֶׁדִּיבֶּר עָלַי לָשוֹן הָרָע. וַאֲפִילּוּ הוֹצָאַת שֵׁם רָע.
וְכֵן לְכָל מִי שֶׁהִזִיק לִי בְּגוּפִי אוֹ בְּמָמוֹנִי. [...]
וּלְכָל חַטּאת הָאָדָם אֲשֶׁר בֵּין אָדָם לְחֲבֵרוֹ,
וכְשֵׁם שֶאֲנִי מוֹחֵל לְכָל אָדָם,
כִּן תִּיתֵּן אֶת חִנִּי בְּעֵינֵי כָל אָדָם שְיִמְחֲלוּ לִי בִּמְחִילָה גְמוּרָה".
 
מחילה גמורה? יש דבר כזה סליחה?
לכאורה, זה המובן מאליו של להיות יהודי, אבל איך באמת יש בכלל אפשרות של סליחה?
הרי את שנעשה אי אפשר להשיב, לעולם.
מישהו בכלל מוכן לסלוח על משהו, האם קיימת סיטואציה שבה אני יכולה להודות שנפגעתי, אבל גם לוותר על הרכושנות ביחס לפגיעה הזאת, כלומר, למחול עליה באמת?
איך מילה, תהא אשר תהא, יכולה להשיב לאחור את הגלגל שכבר הצטברו בפנימיותו כעס, וצער וטינה ויאוש ואכזבה כה רבים?

במובן עמוק, התשובה אפשרית רק כשהיא לא מובנת מאליה, כל עוד אין שום זיקה ברורה וסלולה אליה.
ברגע שהיא נעשית חלק מריטואל של מקרה ותגובה, היא מאבדת את תוקפה.
כלומר אם אני מתהלכת בתחושה בסיסית כזאת ש"יהיה בסדר",
וגם ש"אני לא מלאך", ו"מותר לי לשגות, כי זה מאוד אנושי"
אין טעם לבקשת סליחה כזאת, אין לה בכלל מקום, כי היא נותנת לזולת תחושה,
שהוא לא בעצם חשוב לי, ורק למען הסדר הטוב והנימוס, אני מבקשת את סליחתו.
 
בקשת סליחה היא תהליך שיש לו שלושה שלבים:
 
הרובד הראשון בבקשת הסליחה, הוא סליחה שלא שמתי לב אליך.
אני מכירה בכך שהתעלמתי ממי שאתה, שהייתי חסרת רגישות, שהייתי שקועה בתוך עצמי.
 
ברובד השני אני מבקשת מחילה, אני מצטערת על שהתעלמתי ממה שרצית, התעלמתי מבקשותיך הספציפיות.
 
הרובד השלישי הוא כפרה, לָמה רציתי את מה שרציתי.
חיבור אמתי ופנימי לזולת לא מסתפק רק בקבלתו כמות שהוא ובכיבוד בקשותיו.
אפשר לקבל ולכבד, ולהישאר מנוכרת לעולמו הפנימי.
קרבה אמתית היא התעניינות בסיבה לכך, שהוא אוהב את מה שהוא אוהב (גם אם אנחנו לא), ועל זה שלא עשיתי זאת, אני מבקשת כפרה.
 
תשובה היא לא היענות לצו, היא לא חלק מתהליך של פעולה ותוצאה, היא תנועה עמוקה מאוד בנפש, שנדרשים לה שקט והשקטה.
ככל שאני יותר מזדהה עם הגוף, אני בחווית נפרדוּת, והכוונה לא רק לגוף הפיזי, אלא גם לצד האגואיסטי והיצרי שבי.
ככל שאני יותר מזדהה עם הנשמה, כך אני פוגשת באחרים את הצד המאחד והמשותף.
ובכוחו של הצום לעורר את הצד הרוחני על פני הצד הגשמי.
 
בקשת הסליחה היא לא רק מול חבר,
היא גם מולו, אבי ומלכי,
" וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹתסְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ ,כַּפֵּר לָנוּ"

17/9/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub