רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ראש השנה ויום כיפור

סליחה, בפעם השלישית – סיפור ליום כיפור

ג׳ בתשרי ה׳תשס״ז ג׳ בתשרי ה׳תשס״ז 25/09/2006 | מאת מעיין כפיר

במשך 30 שנות חייו, הוא תמיד היה חייב להתנצל ראשון. במקרה האחרון, הוא כבר ביקש סליחה פעמיים – למה?! למה שהוא יבקש פעם נוספת סליחה?

ערימה של דיסקים כיסתה את הספה, גולשת עד לרצפה ומתמשכת עד לאמצע השטיח בסלון. רובם היו נתונים בעטיפותיהם, מיעוטם מתגלגלים באפרוריות, מיותמים מכיסוי ומסימן זיהוי. יותם בהה בים הדיסקים. המיתקן שאותו הם אכלסו בדרך כלל, שכב אפיים ארצה על השטיח.

"אתמול הזזת אותו מהמקום כשחיפשת את הלטאה", קראה רותי אשתו מהמטבח. "הוא לא עמד בעומס בלי התמיכה של הקיר".

אי אפשר היה להאשים את המדפים האומללים שקרסו תחת מעמסה כבדה מדי. יותם משך בכתפיו, הדליק את הרדיו במערכת, והתיישב בקרב התקליטורים. קולו של סטיבי וונדר נישא דרך גלי האתר אל אוזניו. הוא נרעד, התחיל לחפש את השלט, אבל ידיו קפאו בחיקו.

אחיו הצעיר, דני, אהב מאז ומעולם לשמוע את סטיבי וונדר. "הוא עיוור, אבל הוא שר. לא היה אכפת לי להיות עיוור, לו הייתי מוכשר כמוהו. אולי פעם אהיה."

יותם ידע שאחיו התכוון שאולי פעם הוא יאבד את מאור עיניו...

יותם ידע שאחיו התכוון שאולי פעם הוא יאבד את מאור עיניו, ולא שיזכה בכישוריו המוזיקליים של וונדר. בחדר שחלקו שניהם, אי-אז לפני חמש-עשרה שנים, היה תלוי פוסטר של הזמר. דני נהג לא פעם לעמוד מולו ולהישיר מבט אל התמונה. הוא ראה רק כתמי צבע וצורות גדולות, במיוחד כשלא נעזר במשקפיים המגדילות המיוחדות, אבל משהו בתמונה של וונדר דיבר אליו, גם בלי שיכול להבחין בפרטיה.

"הוא אמנם עיוור, אבל תקשיב, תקשיב איך הוא שר", נהג דני לומר.

יותם לא רצה להקשיב עוד. בזינוק אחד הוא היה ליד המערכת, מכבה אותה ידנית מבלי להיעזר בשירותיו הטובים של השלט.

בשקט שהשתרר פתאום בחדר האורחים הכו הקולות מהמטבח באוזניו. רותי הכינה את ארוחת הערב, ושקשוק הכלים נמהל בשירתה. היא זימרה את: "הליכה לקיסריה". ביותר התלהבות מיכולת. יותם עיווה את פניו. "רותי!"

"כן?" היא חדלה לשיר, וצחוק קל היה בקולה. "אני שוב מזייפת?"

"קצת. התחלת חצי אוקטאבה גבוה מדי". הוא התחיל לשיר בעצמו. "א-לי, א-לי, שלא ייגמר לעולם..."

באמצע "ברק השמיים" הכה אותו ברק של זיכרון ישן. הליכה לקיסריה. השיר הראשון שדני למד לנגן בגיטרה שלו. הכיתה שלו עמדה לנסוע למחרת היום לקיסריה, והוא היה נחוש לתרום את תרומתו גם אם לא יוכל לראות את כל שיראו הם. אצבעותיו הדקות אחזו ברכות במיתרים והוא לימד את עצמו, דרך ניסוי וטעייה, לנגן את השיר.

יותם שר איתו אז. הוא שר לא פחות טוב מדני, בזה הודו כולם. א-לי, א-לי, שלא ייגמר לעולם. החול והים. רשרוש של המים. ברק השמיים. תפילת האדם.

אז איך זה נגמר? איך יכול להיות שכבר יותר משנתיים הוא ודני לא שרו ביחד? הוא חייך באירוניה על הצבת שאלות רטוריות לעצמו, וקם לאסוף את הדיסקים.
 

***

הקולות מהמטבח התחדשו, ורותי עברה לשיר "בשנה הבאה נשב על המרפסת". גם הפעם היא התחילה גבוה מדי, אבל יותם רק נענע בראשו ולא תיקן אותה. ידיו ליקטו בצורה מכאנית את הדיסקים. לרגע אחד, התקשו אצבעותיו כשהרים דיסק בעטיפה תכולה, פסטוראלית למראה. הדיסק של דני. נראה שהיום חברו הכל להזכיר לו את אחיו. דני נתן לו את הדיסק לפני שנתיים, בפגישה האחרונה שלהם, דקות לפני המריבה הגדולה. גם בשיא כעסו הוא לא השליך את הדיסק. במקום זה טמן אותו בין שני דיסקים להם לא נהג להאזין.

"מישהו צריך להאכיל את הדגים", שמע את רותי אומרת.

"בסדר". אחרי קצת יותר משלוש שנות נישואים הוא כבר ידע ש"מישהו" הכונה הוא בעצמו. והאקווריום, אחרי הכל, היה שלו. רותי מעולם לא הבינה איך אפשר לאהוב יצורים שמילאו פיהם מים והתעלמו ממך שלא בשעת האכלתם. הוא לעומתה חשב שדגים חוננו בהשפעה מרגיעה. לפחות, אותו הם הרגיעו.

 

***

גם דני לא אהב דגים. יותם רצה אקווריום עוד לפני שלמד להגות נכון את המילה הזו, אבל דני יילל כששמע את ההצעה. "הם כל כך קטנים. אני לא אוכל לראות אותם". אימא קנתה להם ארנבת, במקום. דני אהב ללטף אותה ולמשוך באוזניה הארוכות, יותם טען שהיא מדיפה ריח רע והתרחק ממנה. אבל דגים לא קנה גם לאחר נישואיו. האקווריום מצא משכן בביתם רק לאחר המריבה.

תכופות תהה בשנתיים האחרונות האם המריבה הזו הייתה אפשרית בחיי אימם.

בלילה התעורר שטוף זיעה קרה. הוא חלם על אימא שלו. הרקע היה מטושטש, כמו בכל חלומותיו. אולי היה זה המטבח, אולי חדר הילדים שבו היא ישבה לשחק איתם לא פעם. אבל הכעס בעיניה היה ברור לו.

תכופות תהה בשנתיים האחרונות האם המריבה הזו הייתה אפשרית בחיי אימם. הוא נטה להאמין שלא. משפחתם הייתה מטריאכלית לתפארת, וגם כשבגרו הוא ודני, עדיין שמעו את מוסר אימם בצייתנות כנועה. ואימא ודאי הייתה כופה עליהם להשלים. בעצם, כופה עליו להשלים. במשפחתם איש לא הזכיר לדני שהוא מוגבל, ואימא חינכה אותו בקפדנות כפי שחינכה את יותם. אבל זו הייתה רק העמדת פנים מוצלחת. יותם ידע זאת מאינספור שיחות עם אימו. היא לא באמת האמינה שדני צריך לקבל אותו יחס.

"הוא לא רואה טוב. בשבילו גיטרה יותר חשובה", וכך קנו לדני גיטרה. מפעם לפעם הוא הסכים להשאיל לו אותה.

"דני לא יראה את הדגים", ולא היו דגים.

"מה דני יעשה במוזיאון?" יותם אהב תערוכות אמנות. "נצא לשייט, במקום". יותם לא ממש הצליח לחתור. דני, עם עיניו הפגועות, היטיב לעשות זאת ממנו.
 

***

הזיכרונות היו צרובים במוחו, אבל לא בכאב גדול. הוא ראה שש-שש. הוא לא הרגיש צורך להזדהות עם סטיבי וונדר, או עם מילטון, או עם הומרוס. דני עט בשקיקה על כל סיפור חיים של עיוור מפורסם.

אבל מרירות אחת שרדה את כל שלושים שנות חייו. הוא מעולם לא יכול היה להיות הצודק בריב או בויכוח. בין אם התכתשו על הספה או התווכחו על מי יסדר את החדר, נאבקו על הטייפ או סתם החליפו האשמות. לריבים היה סוף קבוע מראש. אימא הייתה קוראת לו, ורק לו, לחדר ההורים.

הוא היה מנסה להצדיק את עצמו. תמיד ניסה להצדיק את עצמו, גם שכבר ידע שהקרב אבוד. רצה שלפחות תדע שלא הוא האשם. אבל היא מעולם לא הודתה בזה, אם כי גם לא האשימה אותו.

"דני לקח את הטייפ שלי לכיתה בלי רשות!", או: "החברים שלו בלגנו את החדר, והייתי צריך לסדר אותו בעצמי לפני שחגי יבוא".

בין אם צדק או לא, זה לא שינה כלל. לאימא הייתה תמיד תשובה אחת - "תבקש סליחה ותתפייסו".

"שהוא יבקש סליחה!"

"הוא כמעט עיוור, יותם. אתה צריך להתייחס אליו בצורה הולמת. הוא לא יכול ליהנות מהרבה דברים שאתה נהנה."

המוח הילדותי שלו לא הבין את הקשר בין הדברים. המוח הבוגר יותר התמרד גם הוא. אבל לעיני הפלדה של אימא הייתה תמיד השפעה כמעט-היפנוטית עליו. והוא התנצל. דני לא היה טיפוס נוטר. בדרך כלל גם מלמל 'סליחה' בעצמו. אבל יותם תמיד היה צריך להיות הראשון.

 

***

גם הפעם הוא עשה את שלו. פעמיים לפני תחילת שנה חדשה התקשר לדני וביקש סליחה. בשתי הפעמים הקשיב אחיו הקטן בשתיקה קפואה למה שהיה לו לומר, ובסיום דבריו רטן "אני עסוק, שנה טובה", וסגר את הטלפון.

כל כך הרבה פעמים הוא ביקש סליחה בלב מריר ומרד נסתר. בפעם האחת שהצטער באמת, דני הקשה את ליבו. ואימא, בחלום, כעסה עליו. הוא היה צריך לבקש סליחה, כרגיל.

"אבל ביקשתי!" יבב קול קטן בתוכו. ובכל זאת, כשנרדם בשנית, שוב היו עיניה הקשות שולחות זיקים בכיוונו.
 

***

בבוקר, גומע את הקפה שלו ליד שולחן המטבח, שאלה רותי: "אבא שלך אצלנו בראש השנה?"

"אני אדבר איתו היום."

"עוד שלושה ימים החג, למה חיכית?"

אבא לא התערב בריב בינו לבין דני. "תשלימו כבר", הוא אמר מפעם לפעם, זורק את צמד המילים לאוויר בלי קשר לשיחה

הוא נאנח. אבא לא התערב בריב בינו לבין דני. "תשלימו כבר", הוא אמר מפעם לפעם, זורק את צמד המילים לאוויר בלי קשר לשיחה, ואז חוזר ומתכנס בעצמו. שני בניו היו מבוגרים, עצמאיים, ומעולם לא ביקשו ממנו עצות. אימם נתנה להם מספיק, בין אם חפצו בכך ובין אם לאו.

בשנתיים האחרונות הוא הרים טלפון לדני לפני שהוא הזמין את אבא לבלות את החג אצלם. בקשת הסליחה שלו, גם אם לא התקבלה, ציידה אותו במצפון נקי יותר. הוא עושה את חובתו לפני השנה החדשה. הוא עושה את מה שאימא הייתה אומרת. זה דני שמסרב לסלוח. אבא לא יכול להתלונן עליו.

אבל אבא מעולם לא התלונן, גם לא התעניין בפרטי ההתנצלות. הוא אמר בפשטות: "אשמח לבוא אליכם", או בשנה שעברה, "כבר סיכמתי עם דני", וזה היה הכל. אבל יותם נזקק למצפון מטוהר יותר לפני שביקש את אבא אל ביתו.

"תתקשר לדני?" שאלה רותי, כמו קוראת את מחשבותיו.

"אהה, עוד מעט. את יודעת, אם גם הפעם הוא לא יתרצה לגמור עם זה... אני זוכר שבבית הספר היסודי למדנו שאדם מחויב לבקש סליחה רק שלוש פעמים."

"ואחרי זה הבעיה היא של זה שמסרב לסלוח", דקלמה רותי בחיוך קל. "אני זוכרת את זה. ואני זוכרת גם שהמורות דאגו שלא נבין את הדברים כפשוטם."

"כלומר?"

"תמיד היו ילדות שאחרי שנה של הצקות למישהי ניגשו אליה וצעקו :'סליחה-סליחה-סליחה ואם את לא סולחת עכשיו את אשמה!' המורות היו צריכות להסביר כל שנה שבקשת סליחה זה יותר מסתם מילים לצאת ידי חובה... שצריך באמת לבקש מכל הלב, ושלומר שלוש פעמים סליחה זה פשוט לא מספיק."

"כן, אני יודע". יותם קם להניח את הספל בכיור. "ככה זה עם ילדים... חושבים שסליחה זו מילת קסם שצריך למלמל שלוש פעמים ואז הכל בסדר."

הלוואי וזו הייתה מילת קסם, הוא הוסיף בליבו. קסם. זה מה שאני צריך כדי לרכך את דני. המריבה הייתה באשמתו. נכון, דני לא היה צריך לשמור בסוד את הוצאת הדיסק. אם הוא שיתף את אשתו, הוא יכול לשתף גם את אחיו הגדול, שכבר הלחין מספר שירים, שניחן בעצמו בקול יפה.

דני יכול היה לספר לו. הוא היה שמח להשתתף בפרויקט, לקחת חלק בדיסק. לכשעצמו מעולם לא הייתה לו העזה מספקת להוציא דיסק.

אבל לדני הייתה הזכות לשתוק. הייתה לו הזכות להזמין אותו אליו ביום קיץ בהיר ולהציג בגאווה את 'אלבום הבכורה' שלו, כפי שהוא כינה אותו. הייתה לו הזכות לשמור סוד, וליותם לא הייתה הזכות להתפרץ, להאשים, לומר לדני שהוא אגואיסט שמרוכז בעצמו. הוא טעה. אימא כבר לא חיה להכריח אותו להתנצל, אבל הוא התנצל כבר פעמיים. חודש אחרי התקרית, בערב ראש השנה התשס"ה, ושנה לאחר מכן, בערב ראש השנה התשס"ו. אבל דני דחה את ניסיונות הפיוס. עכשיו הוא עמד לבקש סליחה שוב... אבל לשם מה? כדי לנקות את מצפונו לתמיד?

"אולי השנה לא תתקשר לדני", הציעה רותי פתאום, מארגנת את התיק שלה. "שהוא יתקשר."

"הוא לא."

"גם לו יש על מה להתנצל."

"לא, אין לו אף פעם על מה להתנצל."

"יותם, אפילו מלאכים יכולים לחטוא."

"דני לא מלאך, הוא כמעט עיוור ויש לו מספיק דברים להתמודד איתם."

"הוא כמעט עיוור ומסתדר בחיים מצוין."

"אבל זה לא אותו דבר. יש הרבה דברים שהוא לא יכול להנות מהם. הייתי צריך להתייחס אליו – "

הוא קפא פתאום, באמצע המשפט.

"מה קרה? נמאס לך להגן על דני?"

"לא", הוא אמר בשקט, "לא".

מבחוץ הגיע רעש המכוניות הרגיל של הבוקר. התוכי של השכנים צייץ בוקר טוב לבניין כולו, והמקרר טרטר בקול. אבל הוא לא שמע דבר. הזמן עמד מלכת, והדים של קול מוכר היה כל מה שיכול היה לשמוע.

"אני משדר את אימא שלי."

"שב", רותי דחפה לעברו כיסא. "אתה חיוור כולך."

הוא התיישב מסוחרר עדיין. שנתיים של חלומות על עיניה הנוזפות של אימא, ורק עכשיו הוא הבין פתאום.

"אני משדר את אימא שלי, את מה שהיא אמרה לי כל השנים", ניסה להסביר.

"אימא שלך אמרה שדני הוא עיוור מסכן שצריך להתחשב בו בגלל זה?" רותי לא ניסתה להסתיר את תדהמתה. היא הספיקה להכיר את המלכה-האם, כפי שכינתה בליבה את חמותה. היא דרבנה את דני בחוסר רחמים.

"היא אף פעם לא אמרה את זה לו. רק לי. תמיד עשינו דברים בשבילו, בלי להגיד לו". הוא ניסה לדחוס למילים בודדות את הסוד הגדול של ילדותו.

"תמיד כשרבנו הייתי צריך לבקש סליחה. תמיד. אם אימא הייתה חיה היא הייתה מתעקשת על זה גם עכשיו. הפעם היא הייתה צודקת, כמובן."

רותי נענעה בראשה באיטיות. "אבל לא זו השאלה, נכון? אם כל כך הרבה פעמים התנצלת אפילו שלא היית צריך, אז בעצם הוא חייב לך, נכון? אתה מרגיש שהוא חייב לך."

שניהם היו צריכים ללכת לעבודה. אבל כשנהג אל המשרד רצו המחשבות בראשו, רודפות זו אחר זו בקוצר נשימה. אז בעצם נותרה מרירות... חשבתי שהתגברתי על זה... הוא חייב לי? כל כך ילדותי לחשוב כך... הוא לא היה אשם, זו אימא שהתעקשה.... מה שהיה היה... אבל מה הוא הרגיש כשביקשתי ממנו סליחה בשנתיים האחרונות? הוא ניחש משהו?

הוא חשב שביקש סליחה בכנות, אבל מתחת לפני השטח תססה המרירות הישנה.

המחשבה הזו התרוצצה במוחו כמו הדגים באקווריום. פוגשת דופן אחת ושוחה בחזרה. דני בוודאי הרגיש משהו. הוא חשב שביקש סליחה בכנות, אבל מתחת לפני השטח תססה המרירות הישנה. אז מה אם הפעם הוא אשם? אלף פעמים אחרות הוא צדק ובכל זאת אולץ להתנצל, להיות הראשון שמושיט יד לשלום. לדני הייתה שמיעה מוזיקלית מעולה. הוא הרגיש את הזיוף בטון. הסולם לא היה נכון לסליחה אמיתית. מוזיקת הרקע הייתה מאשימה. סליחה, אני מתנצל. טעיתי. והמון פעמים טעית אתה ובכל זאת הייתי צריך לומר אותן מילים ממש.

אימא כבר לא הייתה פה לגונן על דני. מי יודע? אולי הוא הרגיש גם ברחמיה, שהיא הסתירה כה היטב. אולי רצה להוציא את הדיסק בלי עזרה כדי להוכיח לעצמו כמה הוא עצמאי באמת, לא זקוק לעזרה מבני משפחה שראייתם תקינה. בני משפחה שתמיד נאלצו לוותר לו. פתאום מלאה ההבנה את ליבו. הרי הוא גדל עם דני, וידע שלמרות כובד הראייה הוא ראה כל כך הרבה. והוא שמע הכל.

"הולך לאבא שלך?" שאלה רותי בערב, מרימה את ראשה מערימת מבחנים שבדקה ומבחינה בו מתכונן לצאת.

"לא, מחר אני אלך אליו. עכשיו אני הולך לדני."

"הוא לא יזרוק אותך מכל המדרגות?"

"אני לא חושב", ענה רכות ."לא הפעם. אני באמת רוצה לבקש סליחה. אני לא רוצה שהוא יתנצל כשאני אשם... הוא אף פעם לא רצה שאוותר לו. הוא פשוט לא ידע."

והוא דילג במדרגות בלב קל, לבקש סליחה בפעם השלישית.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן