מאוחר ואני עייפה. כשהיום מתקרב לסופו והשנה לקיצה, אני גונבת רגע למחשבה. אני מרגישה את הכמיהה להתקרב לאלוקים, אבל התהום בינינו נראית רחבה כל כך. חוסר ההבנה שלי נראה לפעמים כמו חוסר קשר, ואני מרגישה רחוקה ממנו. איך אני, אדם פשוט, חלש וקטן, מסוגל להתחבר באמת לכוח ולטוב האינסופיים של אלוקים? אולי זה מתחיל במציאת הטוב שבעצמי.

כשאני מרגישה שזה בלתי אפשרי, אני מזכירה לעצמי שאלוקים הוא האבא שלנו. ולזה אני יכולה להתחבר, משום שאני בעצמי אם.

לפעמים, כשהילדים שלי באים אליי, כמו שקורה פעמים רבות עם ילדים, ומתלוננים על אחד מאחיהם, שמציק, לא מקשיב, מדבר יותר מדי, לא יודע לשמור סוד... אני רוצה לומר למתלונן, "די! אני לא רוצה לשמוע את זה! גם הוא ילד שלי, ואני לא רוצה לשמוע את כל החסרונות שלו. אתם לא יכולים לפתור את זה לבד?"

ואז אני חושבת שחוסר הנוחות הזה, הוא כנראה מה שאלוקים מרגיש כשהוא שומע אותנו מתלוננים זה על זה, מרכלים ושומרים טינה קטנונית.

ולפעמים, אחרי שלקחתי את הילדים שלי ליום כייף שערורייתי, ובזבזתי הון עתק, המון זמן וכוחות כדי לשמח אותם, והם מקטרים שהם צמאים, עייפים ושרופים מהשמש, אני רוצה לצעוק, "נתתי לכם היום את הכל! אתם לא יכולים להגיד לי תודה במקום להתלונן?"

ואני חושבת שהאכזבה הזאת, היא כנראה מה שאלוקים מרגיש כשאנחנו מתלוננים על שטויות, בעודנו יושבים בבתינו החמימים, שבעים ממזון טוב שהוא האכיל אותנו, ומרגישים נוח בתוך הגוף הבריא שלנו.

לפעמים כשאני רואה איך הילדים שלי מבזבזים זמן בבטלה לפני מבחן גדול, אני רוצה לצעוק, "לכו ללמוד! תעשו משהו כדי לעזור לעצמכם. התשובות לא יקפצו מעצמן לראש שלכם בלי שום מאמץ."

ואז אני חושבת שהתסכול הזה, הוא כנראה מה שאלוקים מרגיש כשהוא רואה אותנו מחכים שהמצב בחיינו ישתפר במקום להשקיע ולנסות, לעשות יותר מצוות, לעבוד חזק יותר על עצמנו.

להיות הורה זה כל כך קשה. לפעמים זה מתסכל ומאכזב ומכאיב! פי כמה זה יותר אצל האבא של כל העולם כולו?

ובכל זאת ישנם רגעים בהם אני רואה את אחד מילדיי קם לנחם מישהו שנפל או נכשל במשהו ומצטער, ואני חושבת שהחמימות בלב שאני מרגישה, היא כנראה מה שאלוקים מרגיש כשאנחנו מתאחדים בתפילה על ילד חולה, לומדים לזכותו או מנחמים את המשפחה.

ולפעמים, כשהילדים שלי מתגברים על מריבות, או מתעלים מעבר ללחץ החברתי ועושים את הדבר הטוב והנכון, את הדבר האמיץ, אני חושבת שהגאווה שאני מרגישה, היא כנראה מה שאלוקים מרגיש כשהוא רואה איך אנחנו מנסים בכל כוחנו לחיות כיהודים טובים, בעולם שרוצה להכשיל אותנו.

לפעמים כשהילדים שלי משחקים יחד, או שרים סביב שולחן השבת, כשזרועותיהם חובקות זה את זה, אני חושבת שהנחת שאני מרגישה, היא כנראה מה שאלוקים מרגיש כשהוא רואה אותנו נאספים, מושיטים זה לזה יד באחדות, חשים באחווה שבינינו.

ולפעמים כשילד שלי חולה ואני מנדנדת אותו בידיי ולבי אתו, אני חושבת שהכאב הזה שאני מרגישה, הוא כנראה מה שאלוקים מרגיש כשהוא רואה את ילדיו סובלים והוא רוצה שיהיה להם יותר טוב, גופנית, רוחנית ורגשית.

לפעמים כשאני כועסת והילדים שלי מתחרטים, ומתהלכים בראש מושפל, ומבטיחים להשתדל יותר, אני חושבת שההקלה הזאת שאני מרגישה, היא כנראה מה שאלוקים מרגיש כשאנחנו חוזרים אליו בתשובה והוא מקבל אותנו שוב.

ומאוחר בלילה, כשאני מסתכלת על הילדים שלי ישנים במיטותיהם, ועוקבת אחר נשימתם השלווה והצללים היפים שריסיהם מטילים על פניהם, אני חושבת שהתקווה שאני מרגישה למחר, היא כנראה מה שאלוקים מרגיש כשהוא לוקח את נשמותינו לידיו בכל לילה, ובעדינות רבה מחזיר אותן שוב לגופינו.

הורות היא דבר מעשיר, מתגמל ומהנה; לא היינו מחליפים אותה בעד שום הון שבעולם. פי כמה זה אצל האבא של כולנו!

אז כשקול השופר נשמע בתפילת נעילה, בסופו של יום הכיפורים, ורעד אוחז בעצמותיי, אני מרגישה שטוהרתי ונסלח לי, שאני אוהבת ואהובה, מלאת חרטה והחלטית, ענווה וגאה. באותו רגע אני יכולה להאמין בטובה של האנושות ובטוב שבי עצמי. ואז אני חושבת שאני יודעת מה אלוקים מרגיש, כשהוא מסתכל בעולמו המלא בבריות מקסימות ומלאות חסרונות, ומחליט שוב ושוב לאהוב אותנו, לסלוח לנו, לברך אותנו מחדש.

משום שאנחנו ילדיו.