שיחת הטלפון נשמעה פשוטה למדי.

"גברת וולף?"

"כן" עניתי.

"מדברת המדריכה מהקייטנה של בתך. הכל בסדר באמת, היא פשוט קיבלה מכה בזרת במשחק כדור."

"אה. הזרת שלה?" עניתי. "זה לא נשמע נורא".

"טוב, אנחנו חוזרות העירה מאוחר בלילה, אז אולי תרצי שהרופא יראה את האצבע שלה מחר בבוקר."

שוחחתי עם בתי והבטחתי לה שהכל יהיה בסדר, ושנטפל בזה מחר בבוקר.

נקבע לנו תור ב-10:00 בבוקר אצל האורטופד הקרוב, שבדק את הזרת שלה. הוא שלח אותה לצילום ובחן שוב את הזרת שלה. "הזרת שלה נשברה, והעצם זזה מהמקום", הוא אמר בדאגה. "אם אני אחזיר אותה למקום כאן, הבת שלך תסבול מכאבים נוראיים."

עיניה של בתי התעגלו בבהלה.

"אני מציע לכן לפנות במהירות לבית החולים. אני כבר אתקשר למיון. אתם צריכים משככי כאבים חזקים, שרק למרדים מותר לתת. ותעשו את זה הכי מהר שאתם יכולים."

הלב שלי התחיל להשתולל. אף אחד לא אוהב ללכת לבית החולים. מעבר לכך, זה היה בוקר יום שישי, ואני עדיין לא סיימתי את ההכנות לשבת מכיוון שחשבתי שהביקור אצל הרופא יהיה קצר.

אחרי שהתקבלנו למיון, קיבלנו חדר. אנשי צוות נכנסו, בחנו את הצילום ושאלו המון שאלות. השעון התקדם אבל אף רופא לא נכנס כדי להחזיר את האצבע של בתי למקומה.

שיחה קולנית שנערכה מחוץ לחדר, הגיעה לאוזניי.

"אתה צוחק? מישהו שאל את האמא מה הם עושים כאן? אני בשום אופן לא מוכן לעשות את זה. ואם הם יחליטו להגיש נגדי תביעה בעוד 10 שנים?! הן שייכות למרפאה אורתופדית. תשלח את הילדה לאורתופד. תשלח אותן הביתה."

האם השיחה הזאת מדברת עלינו? הרופא התורן הזה מדבר ברצינות? לשלוח 'את הילדה' לאורתופד? האם לא הגענו לכאן מהאורתופד – כדי לקבל עזרה בבית החולים?

רופא המיון נכנס.

"את יכולה להסביר לי מה אתן עושות פה?" הוא שאל בגסות.

סיפרתי לו את הסיפור, שהבת שלי שברה את האצבע ושהעצם זזה ממקומה.

"לא. לא את הסיפור. למה אתן כאן? למה האורתופד שלכן לא טיפל בזה?"

הסברתי לו על משככי הכאבים שצריכים לתת לבת שלי לפני שמחזירים את העצם למקום.

מתי הוא הפך מרופא אכפתי לאדם חסר רגישות שמתייחס באדישות מופגנת?

הוא שלח לעברנו מבט לא מרוצה, ויצא מהחדר. השיחה הערה נמשכה בתחנת האחיות. מישהו מהצוות הגיע לומר לי שנקבע לנו תור לאורתופד ביום שני בבוקר.

הייתי המומה. "בכל בית החולים הזה אין אף רופא שיכול לעזור לנו? אנחנו לא יכולות לחכות ליום שני, לכן באנו לכאן! בבקשה תעזרו לנו."

בסוף, מאוחר בצהריים נמצא רופא שהסכים לעזור לנו. התהליך היה כואב מאוד, וכלל זריקות רבות והחזרה בכוח של העצם השבורה למקומה.

בדרך הביתה, הבטתי בבתי שנרדמה מתשישות. נותרתי עם תחושת הכרת תודה לא-לוהים שנתן לנו לחזור הביתה בנחת ממש לפני שבת, אולם יחד איתה הייתה בי גם אכזבה עמוקה.

בשלב כלשהו, הרופא שהתנהג אלינו בצורה גסה כנראה רצה להקדיש את חייו לעזרה לבני אדם. הוא נשבע שזאת תהיה משימתו הנעלה. וודאי היה זמן בו הוא היה מלא אידיאליזם, אהבה ואפילו השתוקקות למקצוע שלו.

מה קרה בהמשך? מתי הוא איבד את דרכו? מתי הוא הפך מרופא אכפתי לאדם חסר רגישות שמתייחס לפציינטים באדישות מופגנת?

הבנתי שזוהי שאלה שקשורה לכל אחד ואחת מאיתנו, והזמן לברר את העניין הוא עכשיו, כשאנחנו מתקרבים ליום כיפור ועושים חשבון נפש.

בעלים ונשים – האם לא עמדנו תחת החופה מלאים באהבה ובשאיפה לבנות בית שיעמוד איתן בזכות המסירות ההדדית הרבה שלנו? האם לא נתנו מעצמנו משום שרצינו לתת, במקום לשאול 'מה עשית בשבילי בזמן האחרון'?

אבות ואמהות – האם אנחנו מסוגלים לזכור את הרגע הראשון שבו החזקנו את התינוק שלנו בידיים? האם לא הוצפנו בהתפעלות מנס החיים? האם לא התמלאנו ברצון עז לגונן, לטפח, לחנך ולאהוב את הנשמה הקטנה הזאת?

מתי ההתלהבות והשמחה התחלפו באדישות?

איך הגענו לכאן? איך איבדנו את הדרך?

ומה לגבי הצורה בה אנחנו חיים את חיינו היהודיים?

זוכרים את הפעם הראשונה שהדלקתם נרות שבת, שהתפללתם מסידור מכל הלב או שלמדתם תורה והרגשתם את השמחה בעומק הנשמה?

מתי התחלפו ההתרגשות וההנאה שלנו באדישות?

זוכרים את ההתרגשות, את האידיאליזם, את תחושת המטרה והתכלית?

בראשית דרכנו במקצוע שלנו, בחיי המשפחה שלנו, או במסעות הרוחניים שערכנו מתוך מבט נעלה – חשנו מחויבות.

אנו מתקרבים ליום הקדוש ביותר בשנה, וזה הזמן לבחון מה נהיינו.

התשובה חייבת לבוא מעמקי ליבנו. אם נזכור את חלומותינו והבטחותינו המקוריים, נוכל לחשוב מי היינו רוצים לשאוף להיות.

ואם סטינו מהדרך, זאת העת להתחיל את המסע חזרה הביתה.