השעה הייתה 16:00 ביום החם ביותר בשנה בניו ג'רזי. בדיוק נרדמתי על הספה אחרי ארוחת שבת מהנה עם חברים, מותשת מההליכה בת 15 הדקות הביתה בחום.

הייתי באמצע חלום כשרעש פתאומי העיר אותי בבהלה. שמעתי אזעקה מחרישת אוזניים פועלת. מחשבותיי החלו להתרוצץ אך לא נכנסתי לפאניקה. זו בטח אזעקת שווא.

כשהלכתי לכיוון פינת האוכל במורד המסדרון ופניתי, התחלתי להרגיש יותר ויותר מתוחה. הצלילים התגברו והפכו חזקים יותר ככל שהתקרבתי לחדר השינה שלי. השותפה שלי נסעה לסוף השבוע, כך שהייתי לבד.

סובבתי את הידית וראיתי ענן עשן שחור וסמיך אופף את חדר השינה שלי. זה היה השלב שבו השתלטה עליי הפאניקה. לרגע קפאתי במקום, מוצפת מחשבות: האם אני עדיין חולמת? איך אני מתעוררת? האם זה אמיתי? האם כל רכושי נשרף עכשיו? האם עליי לנסות להציל משהו? מה מספיק חשוב שאנסה להצילו?

החיים! החיים חשובים שאציל אותם! מערכת ה"הילחם או ברח" שלי נכנסה להילוך גבוה בשעה שלבי החל לפעום במרץ והדם החל לזרום במהירות בעורקיי. הושטתי יד כלפי מטה כדי לנסות לתפוס פריט אחד מהרצפה, אבל העשן חנק אותי.

רוצי! הזעיקי עזרה. הצילי את שאר הבית.

זמן קצר לאחר מכן, כשהתבוננתי בכבאים המנסים לכבות את האש, התלקחו פחדיי כמו הלהבות שבערו במשך שעות. הלהבות האחרונות כבו בדיוק עם צאת השבת, ועמן כבתה תחושת היציבות והביטחון שלי.

ביום שאחרי השריפה יעץ לי הרב שלי לא לשאול את השאלות מיד. למה? מה פירוש הדבר? ההרהור וההתבוננות יגיעו, הוא אמר.

בשבת שאחרי השריפה התפללתי תפילה מיוחדת והודיתי לאלוהים שהציל אותי ממצב מסוכן. כיצד יכולתי להודות לאלוהים על משהו שגרם לי כאב כה גדול? כיצד יכולתי להכיר תודה על כך שאיבדתי את ביתי ואת כל רכושי? כיצד יכולתי לחוש הכרת תודה על הטראומה שעברתי? כיצד יכולתי לקבל שסבל כה רב היה "טוב" בשבילי והגיע מבורא אוהב?

הלהבות האחרונות כבו בדיוק עם צאת השבת, ועמן כבתה תחושת היציבות והביטחון שלי.

יכולתי לישון בחדר השינה בו פרצה השריפה במקום על הספה בסלון (ואכן שקלתי לעשות זאת, לפני שלקחתי כרית מחדרי ונחתתי במקום זאת על הספה). השותפה שלי ואני היינו יכולות להחליט לחכות שבוע נוסף עד שנשאיל את הסולם ונעלה עליו כדי להחליף את הבטריות של גלאי העשן, שהיו גמורות. אחרים עלולים היו להימצא בבניין ולהיפגע. הייתי יכולה לנסות להציל את חפציי ולהילכד שם...

אולם ככל הנראה, לאלוהים הייתה תוכנית אחרת בשבילי. ביליתי את ראש השנה עם הוריי, שנסעו מניו יורק לשיקגו כדי להיות איתי. היה זה ראש השנה הראשון מזה למעלה משש שנים שהתפללתי באותו בית כנסת יחד עם הוריי. הייתה זו הפעם הראשונה מאז שגיליתי מחדש את האמונה שלי ביהדות וביליתי קרוב לשנה בירושלים, שלושה שבועות מתוכן בתוכנית הדגל של אש התורה ואז תשעה חודשים בסמינר. אחרי השריפה, התעוררו בי שאלות. כיצד אתאושש מהטראומה הזו? מה אני עושה עכשיו? למה זה קרה לי? האם אצליח אי פעם להרגיש שוב בטוחה? מה באמת חשוב בחיים?

השיעורים שלמדתי והערכים שרכשתי באמצעות לימוד התורה הכינו אותי להתמודד עם רבות משאלות אלה. באותו ראש השנה ישבתי בבית הכנסת והרהרתי באירועים בחיי, חשבתי על השריפה, והודיתי לאלוהים שחס על חיי.

הזמן שביליתי בישראל העלה אותי על מסלול של חיים בעלי מטרה. השריפה לימדה אותי לקבל, משהו שמעולם לא הרגשתי בנוח איתו. למדתי להעריך את התמיכה של חברים, משפחה והקהילה היהודית. למדתי שחפצים גשמיים, למרות שיש להם חשיבות וערך סנטימנטלי, לעולם לא יוכלו להשתוות בערכם למצבי הוויה כגון חיבור, אהבה, אושר, סיפוק, הכרת תודה ותחושת מטרה. ולמדתי גם להכיר תודה עמוקה לאלוהים.

בשנה שעברה הוחלט שאהיה מעורבת בשריפה ואתמודד עם סבל רב, אולם חיי יינצלו. זה יכול היה להיות אחרת

ראש השנה הוא זמן להכיר במלכותו של אלוהים. בראש השנה נכתב גורלנו לשנה הקרובה ובהמשך הוא נחתם. קראנו במחזור שיוחלט מי יחיה ומי ימות – מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה… בעודי קוראת מילים אלה, עוצמתן הכתה בי. הוצפתי רגש עז והכרת תודה, מתוך הבנה שבשנה שעברה הוחלט שאהיה מעורבת בשריפה ואתמודד עם סבל רב, אולם חיי יינצלו. זה יכול היה להיות אחרת.

חודשים חלפו מאז השריפה ותודה לאל, לאט לאט בניתי את עצמי מחדש, עם עזרה ניכרת מחברי הקהילה היהודית שהציעו באדיבות את ביתם, מזונם, בגדיהם, חפציהם, כספם ותמיכתם המתמשכת. לעד אהיה אסירת תודה להם על נדיבותם ואני מקווה ביום מן הימים להשיב להם כגמולם. בסוף ינואר חזרתי לישראל שוב במסגרת נסיעה של אש התורה, מסע רוחני לנשים כדי להתחבר מחדש, להתרענן ולהיטען. כל המטרות האלה הושגו ואף יותר מכך.

הכותבת בחתונתה

כשהייתי בישראל, פגשתי את מי שהוא בעלי כיום. במשך שנים רבות חיפשתי והתפללתי למצוא את הבשערט (הנפש התאומה) שלי, ותפילותיי נענו לבסוף. האם זה יכול היה לקרות אם לא הייתי נאלצת להתמודד עם אירועים מסוימים ולהתפ תח בדרכים מסוימות באותה שנה? האם הייתי באותו מקום שבו אני נמצאת עכשיו אם יד אלוהים לא הייתה מנחה אותי לנתיב חיים ספציפי באמצעות המבחנים והמצוקות שעברתי? האם תפילותיי באותו ראש השנה נשמעו?

אנחנו לא תמיד מבינים מה הסיבה לכך שקורים דברים קשים או רעים. יש כל כך הרבה בלבול, סבל ואי-ודאות. אולם אין לנו שליטה מלאה. ישנו כוח גדול יותר, בורא עולם, שמצייר את התמונה למען כל אחד ואחת מאיתנו. לא תמיד אנחנו יכולים לראות את התמונה בבהירות, אולם לפעמים אנחנו מצליחים להבחין בנצנוץ אור שמאיר אותה לשבריר שנייה. קשה להבין כשאנחנו שרויים באפילה. אולם אל לנו לשכוח את העובדה שיש תוכנית והיא בסופו של דבר לטובתנו, אנחנו פשוט עדיין לא מצליחים לראות את התמונה המלאה.

בראש השנה הזה, הקדישו את הזמן כדי להרהר בעברכם, הודו על כל מה שקרה, התפללו לשנה הבאה עלינו לטובה והכירו בחשיבותו של יום זה ובעוצמה שהוא יכול להכיל בתוכו.

מי ייתן שכל תפילותינו תענינה ותתגלינה בפנינו במהרה.