הבת הגדולה שלי התחילה השנה כיתה א'. יום לפני הראשון לספטמבר, היא ארגנה בפעם המאה את הילקוט שלה, ספרה את הלורדים לוודא שאף אחד לא ברח מהקלמר, קיפלה שוב את כל שלוש המפיות שקנינו לה ("אמא, עדיף שאני אקח את כולן, שלא יהיה חסר") ומילאה מים בריכוז מיוחד בבקבוק התואם לכל האביזרים.

אחרי שהכול היה מסודר לשביעות רצונה, היא סגרה את הריץ'-רץ',ליטפה את המיני מאוס הוורדרדה וחייכה חיוך ענק ומרוגש, שעצם המחשבה על החיוך הזה עושה לי סלטה בבטן.

יש משהו מרגש כל כך בחוויה הראשונית הזו של כיתה א'. התרגשות של פעם בחיים שלא חוזרת אחר כך בשום תחילת שנה. הילקוט, הקלמר ומכשירי הכתיבה עדיין בניחוח של המפעל, התלבושת מבריקה והגלגלים של עגלת הילקוט עדיין נוסעים חלק (אף שכל החופש עשו קילומטרז' רציני בבית). לא הייתי רוצה לחזור להיות תלמידה בכיתה א' (או תלמידה בכלל) אבל אני מסתכלת על הבת שלי וקצת מקנאה בה שהיא חווה את התחושה המרוממת הזו של חוויה ראשונית, נקייה ממשקעי עבר ומוכנה כמו דף חלק לחוויות חדשות.

זוהי בדיוק העבודה של ראש השנה. להתחיל מהתחלה, כאילו היום נולדנו ואנחנו חווים הכול בפעם הראשונה.

אומר רבנו יונה ביסוד התשובה: "ביום ההוא ישליך כל פשעיו אשר עשה ויעשה עצמו כאילו בו ביום נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה".

ענין התשובה הוא לידה מחדש, טיהור מוחלט, פתיחת דף חדש ונקי בלי עקבות עבר, לטוב ולמוטב.

אני לא מספיק מתרגשת בכל בוקר מהתפילה, אף שמדובר בשיח ישיר אל בורא עולם, כי אני רגילה להתפלל מגיל 3 וזו אותה תפילה בכל יום. קשה לי להתרגש בהדלקת נרות שבת כמו שהתרגשתי בפעם הראשונה בשבת שבע ברכות, כי אני עושה את זהבכל שבוע כבר 11 שנה ...

העבודה שלנו בחודש אלול היא למחוק את כל מה שהתרגלנו אליו ולהתחיל מחדש לקראת ראש השנה. לנסות להרגיש חידוש והתרגשות כאילו אנחנו עולות לכיתה א' בבית ספר של החיים, מכירות מחדש את בורא העולם ולומדות בפעם הראשונה את התורה שלו.

מתוך גליון הפסקת קפה, מגזין דיגיטלי לנשים. להרשמה חינם: http://newsletter.hafsakatcaffe.co.il/