אם אבקש מכם לתאר לי את שלחן החג בביתכם, קרוב לודאי שתשובתם תכלול: תפוח בדבש, רימון, תמר, ראש של דג, אולי סלק וגזר. אם אשאל אתכם מה אתם תלבשו בחג ו/או ילדיכם, אני מתארת לעצמי שתענו משהו בסגנון: שמלה חגיגית, מכנס מחוייט ועניבה, ושמלה לבנה לקטנה.

עכשיו תענו לי בכנות, אם היה לכם משפט בעליון, על העלמת מס, פגיעה בקטין, או הפרת זכויות יוצרים, הייתם "פותחים שלחן"? הייתם מתלבשים בקפידה ומשיקים כוסות שמפניה עם החבר הקרוב אליכם? מדוע בראש השנה, יום דין ומשפט לכל באי עולם, יום אשר מלך מלכי המלכים יושב על כיסא רם ונישא, וקול דממה דקה נשמע. מלאכים יחפזון, בחיל ורעדה יוחזון. ויאמרו: "הנה, יום הדין!" ובו גוזר אלוקים, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי ינוח ומי ינוע, מי ישפל ומי ירום, מי במים ומי באש, ודוקא בדין החשוב ביותר אנו מתעסקים באכילת תפוח בדבש ובכל מיני סימנים חמודים לשנה החדשה?

נעמוד על עומק הסימנים, ואם נדע להתכוונן למשמעות של כמה מהמוכרים שבהם, נראה שבהחלט מתאים שביום כזה, שבו כל חיינו עומדים במאזניים, דווקא מאוד מתאים שנתמקד במאכלים אלה.

בכל קהילות ישראל נוהגים להתחיל את השנה החדשה בסימנים. כל קהילה כפי מנהגה. מקור למנהג זה אנו מוצאים בתלמוד. במסכת כריתות נאמר: "אמר אביי: עכשיו שאמרת שלסימן יש חשיבות, יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה דלעת, לוביא, כרישא, תרד ותמר" (מתורגם מארמית). לעומת זאת, במסכת הוריות מובא כך: "יהא אדם רגיל לראות בראש השנה דלעת, וכו'".

אם יש מי שסובר שדי בראיית הסימנים, חשוב להסביר את העומק העומד מאחורי הסימנים העיקריים ועל מה עלינו לבקש בעת אכילת הסימנים. שכן, ברור שביום דין לא היו חכמים מצווים לאכול מתוק, כדי לעלות את רמת הסוכרים.

נתחיל בתפוח. טעמו נפלא, ריחו משכר ומראהו שובה לב. ה"בן איש חי" אומר ששלוש הנאות שאנו חווים מהתפוח הן כנגד שלושת הסגולות שעליהן נתפלל בשנה החדשה. בניי, חיי ומזוני.

בניי – כולנו מתפללים על בנים, ילדים. כולנו רוצים להשאיר זכר בעולם, המשכיות. גם יחידים או זוגות הבוחרים בחיי נוחות עכשווית על פני לקיחת אחריות על בניית התא המשפחתי, בסתר ליבם מקווים לילדים. זהו רגש הטבוע בנו. ולאלו שהתברכו בילדים – רק הם יודעם כמה תפילות ובקשות צריך להתחנן כדי שהילד יעבור את בחינות הבגרות, כדי שהילדה תחזור מבית הספר בשלום, ללא פגיעות, כדי שהבן ימצא עבודה, ושימצא זיווג שיעלה יפה.

חיי – חיים. כמה אנשים אתם מכירים, שחגגו את ראש השנה שעבר, אך בראש השנה הנוכחי הם אינם איתנו? אנחנו רוצים ומבקשים לחיות. אילו חיים? של בריאות, של אושר, של נחת, של זוגיות טובה, של שלום מדיני, של רוגע כלכלי. ראש השנה, הוא הזמן האידיאלי לבקש זאת, ממי שהכל שלו.

מזוני – פרנסה. לאן אתקדם בקריירה? כמה אצטרך להשקיע בעבודה על חשבון המשפחה? מתי תכנס המשכורת ואם בכלל? ויתרה מזאת, כמה ישאר לי מהמשכורת אחרי תשלומי משכנא, מים, שכר לימוד וכל השאר? מההורים שלי למדתי שיעור חשוב בכלכלת בית. לא צריך להתפלל להרבה כסף, צריך להתפלל לברכה בכסף.

ונסיים ברימון. אם אתם שותפים בהכנת הסימנים, קרוב לודאי שגם אתם לא אוהבים לקלף את הרימון. קליפתו קשה, צריך להסיר את כל הקליפות הלבנבנות העוטפות את הגרעינים, הוא מכתים את הידיים ואת משטחי השיש. אך המאמץ משתלם. גרעיני הפרי המבריקים והאחידים מהווים פיצויי על "העבודה השחורה". גרעיני הרימון המתוקים מסמלים את הנשמה של כל אחת ואחד מאיתנו. אנחנו גדושים בטוב, במידות מיוחדות, במעשים נאצלים, ביכולות פנימיות אדירות. אך לפעמים, הטוב מוסתר. כדי להגיע לשורש נשמתנו, אנחנו צריכים לקלף, להתאמץ. אך לא להתייאש, כי מחכה לנו בפנים פרי משתלם.

השנה, כשנערוך את השלחן, ונאכל את הסימנים לשנה טובה, נבין את מהותם ונאחל שנה של בניי, חיי ומזוני. שנה של הסרת הקליפות וגילוי המתוק הטמון בך.

שנה טובה!