לפני שנתיים התחלתי את תקופת החגים בתחושה של "הנה זה מגיע שוב". לאחר יום הולדתי ה-43, כרווקה שמעולם לא נישאה, התקשיתי למצוא בתוכי את ההתלהבות הדרושה כדי להתפלל ולבקש שוב את אותם דברים. כמה פעמים אפשר לבקש את אותו הדבר ולקבל את אותה התשובה?

בבוקר ראש השנה בבית הכנסת, ראיתי ששתי בחורות צעירות עמדו במהלך חזרת הש"ץ של תפילת המוסף (שליח הציבור, החזן, חוזר בקול רם על תפילת המוסף שכל מתפלל אמר ביחידות, ומשלב תוספות ופיוטים). שתי הנשים הללו, שרה וטובה, היו בנותיהן של שתי חברות קרובות שלי; אמותיהן היו בנות גילי, ואילו הן היו בנות 18 או 19. זה עתה סיימו את לימודיהן, ובהתאם לנהוג בקהילה שלנו, הן היו "מוכנות לנישואין". ידעתי שנערות אלו יתפללו בלהט למציאת ה'בשערט' (הנפש התאומה) שלהן במהירות ובקלות.

הבנתי מדוע הן עומדות בזמן חזרת הש"ץ של מוסף. תפילת המוסף של ראש השנה ארוכה במיוחד ואין חובה לעמוד לאורך כל "הטקס", אבל עמידה לכל אורכה נחשבת כמעלה. תיארתי לעצמי שבשנה זו, המבשרת טובות עבור נערות אלו, הן רוצות לעמוד לפני א-לוהים במאמץ מיוחד ובכוונה עמוקה, בתקווה שתפילותיהן להינשא באותה שנה גם הן יתבלטו.

קינאתי בתמימותן הצעירה, באמונתן האיתנה שעשיית מאמץ מיוחד יכולה לגרום לשינוי בעולם של מעלה

בעודי יושבת מאחורי שתי הצעירות הללו, העומדות לבדן בתוך הקהל היושב במהלך התפילה, קינאתי בתמימותן הצעירה, באמונתן האיתנה שעשיית מאמץ מיוחד יכולה לגרום לשינוי בעולם של מעלה. קינאתי בסיכוייהן הטובים להינשא באותה שנה לבחורים צעירים על פי בחירתן. קינאתי בסיבולת שלהן לעמוד במשך שעות וקינאתי בהתמדה שלהן ובנחישותן לעמוד לכל אורך התפילה הארוכה, בזמן שכולם סביבן נשארו לשבת.

נקודת המבט שלהן שונה מאוד משלי, למרות שאנו מתפללות למען אותו דבר, חשבתי לעצמי. סיכוייהן טובים הרבה יותר. אשריהן. הלוואי שהיה לי מה שיש להן, הלוואי שיכולתי לעשות מה שהן עושות, עם אותה אמונה. בעודי יושבת במקומי, קינאתי בתפילותיהן והאמנתי שהתפילות הללו ייענו בשעה שתפילתי שוב תישאר, קרוב לוודאי, ללא מענה.

אבל הן לא רוצות להתחתן יותר ממני, המשכתי אז לחשוב בעודי יושבת בכיסאי. התפילות שלהן לא ראויות יותר משלי. הן פשוט צעירות וחזקות יותר ממני, אמרתי לעצמי.

ואז עשיתי משהו לא צפוי, שהפתיע אפילו אותי.

קמתי על רגליי.

קמתי על רגליי כדי להראות לא-לוהים שתפילותיי מגיעות מעומק הלב, בדיוק כמו תפילותיהן, שתשוקתי אמיתית וכנה לא פחות. כדי להראות לבורא עולם שאני לא עייפה מדי ולא מבוגרת מכדי לקבל על עצמי את המחויבויות הכרוכות במשפחה ונישואין. אולי כדי להזכיר לעצמי שאני יכולה לעשות יותר, להיות יותר, ושזה כן אפשרי שתפילותיי ייענו.

התבוננתי באחרים שעדיין ישבו סביבי בנוחות. בחרתי שוב לעמוד. בכל פעם שהאנשים קמו ואז התיישבו שנית, נשארתי לעמוד. בזמן השירים התנודדתי מצד לצד, בזמן התפילות החרישיות בכיתי. יצאתי מגדרי מכל הבחינות: גופנית, רגשית ורוחנית.

בהמשך אותה שנה, התחתַנּו. שלושתנו. שרה, טובה ואני נישאנו בהפרש של ששה שבועות זו מזו – שתי נשים צעירות ומקסימות, ואישה אחת, שהיא מספיק מבוגרת כדי להיות אמא שלהן. תכננתי את החתונה שלי בשעה ששתי חברותיי היקרות תכננו את חתונות בנותיהן. היינו שותפות לחיפושי קייטרינג, לבדיקת צלמים ולהרבה צחוק, באותה תקופה של ציפייה לשמחה הקרבה - ורקדנו ביחד בחתונה של שרה, אחר כך של טובה ולבסוף בחתונה שלי.

תפילה שלא נענתה

בשנה שעברה, עם התקרבות החגים, עדיין הייתה לי תפילה אחת שנותרה ללא מענה. הכרתי את הסטטיסטיקה, את המציאות הגופנית, את הסיכויים הנמוכים... אבל הייתי נשואה עכשיו, וכמו רוב הנשים היהודיות הנשואות, רציתי ילד. האם רצוני היה פחות חזק בגלל שגופי כבר לא היה צעיר? למען האמת, חשבתי, בגיל 44, תשוקתי לילד גדולה אפילו יותר: אם יהיה לי ילד אי פעם, זה כנראה צריך לקרות השנה.

תהיתי אם אוכל לאזור את הכוח הפנימי והגופני כדי לעמוד שוב לאורך התפילה. שרה וטובה כבר לא היו שם כדי לעורר בי השראה שלא-ביודעין: שתיהן היו רחוקות וגרו עם בעליהן שלמדו בישיבות בבולטימור ובירושלים. השנה אהיה לבדי, חשבתי לעצמי. האם יש לי את הנחישות הדרושה כדי להתמיד?

ניסיתי. הצלחתי לעמוד בתפילת ראש השנה. הרגשתי טוב; הייתי החלטית וחזקה. הכל אפשרי, חשבתי.

אבל ביום כיפור, כוחי הגופני הכזיב. עמדתי ועמדתי ועמדתי ולבסוף הייתי מוכרחה לשבת. הרגשתי כל כך חלשה שפחדתי שאני עומדת להתעלף.

בעודי מתיישבת במקומי, הציפה אותי תחושה איומה של ייאוש. שימי לב, ותקלטי את זה: את לא חזקה כמו צעירונת בת 20; אין לך אותה סיבולת; את לא יכולה לעמוד בזה, חשבתי. ידעתי שאין חובה לעמוד, אבל במהלך השנה שחלפה התחלתי להאמין שעצם העמידה במהלך התפילה היא שגרמה לשינוי, לפחות בראש השנה הקודם.

בתפילת נעילה, הקהילה כולה עמדה על רגליה וגם אני נעמדתי שוב, יחד איתם. ידעתי שעניינים גדולים נקבעים באותו רגע בשמים, ולא הייתי בטוחה שעשיתי כמיטב יכולתי. רגע לפני תום התפילה, רכנתי קדימה לחברה קרובה ולחשתי באוזנה, "את מוכנה להתפלל גם בשבילי?" ופרצתי בבכי, מפחד שנכשלתי.

מספר שבועות לאחר מכן, הבנתי מדוע לא עמד לי כוחי ביום כיפור: כבר הייתי בתחילת הריוני. חודשיים לאחר מכן נודע לי ששרה וטובה גם הן בהריון ושתאריכי הלידה הצפויים שלנו מתאימים מאוד לסדר שבו נישאנו. שתי חברותיי הטובות עמדו להיות סבתות.

השנה, נעשינו שרה, טובה ואני - לאמהות. בעלי ואני זכינו שוב לחגוג יחד עם שתי חברותיי הטובות ובנותיהן וחתניהן... ונכדיהם הטריים.

השנה, עם בוא החגים, אני תוהה אם אצליח בכלל להגיע לתפילות. אני מותשת מהנקות ליליות. אני חוששת שבתי התינוקת תפריע לתפילה של אחרים, שתפילותיהם טרם נענו, ואני מאושרת מבחינות כה רבות. אולי אנסה להגיע בכל זאת, אפילו רק כדי להביע את תודתי העמוקה על תפילות שנענו בצורה כה מלאה.

במבט לאחור, כשאני מתבוננת בשינויים שחלו בחיי בשנתיים האחרונות, אני מבינה איזו הזדמנות רבת עוצמה העניקו לי ראש השנה ויום כיפור – את ההזדמנות לעמוד בפני א-לוהים ולשטוח בפניו את תפילותיי העמוקות ביותר, ואת האומץ לקוות, פעם נוספת, לקבל תשובה אחרת.