זה היה בטיול עם נכדי בן השנתיים, בגן הציבורי היפה ליד ביתי. בארגז החול השתעשעה ילדה לבד, וכשראתה אותנו החליטה להפגין בפני נכדי את כישוריה. "תראו מה אני יכולה לעשות אפילו גם", אמרה שָני בת הארבע, שמאוחר יותר אף גילתה לנו את שמה. היא טיפסה לראש מתקן השעשועים וגלשה ממנו במדרון הפלסטיק, כמעט בעמידה זקופה.

כך ראיתי מה שני בת הארבע "יכולה לעשות אפילו גם".

וכנראה בעקבות טשרניחובסקי, שקבע: "ובזכות קטני עולם, העולם קיים!" חלפו ועברו בראשי הרהורים ומחשבות על אמירה תמימה זו של שני בת הארבע.

מחשבותי נדדו לראש השנה המתקרב בו ניפגש כולנו חגיגיים ומחייכים ונלחץ ידיים, ואף נתחבק ונברך אחד את השני: "לשנה טובה תכתבו ותחתמו", ובאמת נתכוון לזה. כך עשינו גם בשנה שעברה ובזו שלפניה, ובאחרות שקדמו, כך ברכנו, ממש כך.

נו, ומה קרה מאז...?

בארץ, בעולם, במישור המדיני, הביטחוני וגם בתחום הכלכלי – האם המצב מתקרב למימוש השאיפה הטמונה בברכה לשנה טובה שנכתבת ונחתמת?

אז מה, אולי נפסיק לברך? או אולי נשנה את הברכה?

אז מה, אולי נפסיק לברך? או אולי נשנה את הברכה?

אבל בעצם למה שנשנה? הלא בבראשית פרק א' חוזר הכתוב שש פעמים, ומודיע: "וַיַּרְא אֱלֹקים כִּי טוֹב"; ובפעם השביעית לסיכום נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בר' א, לא).

זאת אומרת, העולם בטוב נברא, כלומר יש בסיס לטוב; אז למה יש גם הרבה לא טוב?

את האמת, לא יודע. כי מי אני שאוכל לומר משהו על פעלו של אלוקים, הלא כבר קהלת הזהירנו: "לֹא תֵדַע אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹקים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הַכֹּל" (קהלת יא, ה).

אבל מצד שני, שני בת הארבע אמרה שהיא יכולה לעשות אפילו גם...

אז נכון, שאנו, בני אנוש, מוגבלים אבל אולי מותר להעלות השערה: ייתכן והיושב במרומים אינו מסתפק בברכות כלומר רק במילים הנאמרות אפילו בכנות ובכוונה רבה? כי הנה גם לגבי "הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" נאמר שהוא חייב לעשות ממש: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, יג–טו). ובמילים אחרות, מילים בלבד ללא כוונה למעשים אינן מחוללות מציאות (כן, אלקים ברא את העולם במאמר, אבל אנו רק בני אדם).

אבל, האם אני, האדם הבודד, יכול לעשות ולשנות משהו במציאות הכוללת, להפחית מן הרע והמכוער בעולם?

מסתבר שלשנות אל כל העולם לא נצליח, אבל אולי נצליח במשהו קטן. רוצים דוגמה? הנה סיפור שאכן קרה.

שלושה סוגי מטיילים

בחודש אב השנה היינו בנחל בוקק הנשפך לים המלח. קבוצת נערות, שכשכו בהנאה במים, צחקו בשמחה.

מסביב רבצו הרבה בקבוקי פלסטיק ריקים ממים כשהם מפוזרים על הסלעים ובנקיקים.

והנה הגיעה משפחה, אבאמא, שלוש בנות, בן וגם כלב. ביד האב הייתה שקית פלסטיק ריקה. כעבור שניות אחדות, התפזרו הילדים והאמא על הסלעים ובנקיקים ואספו את כל הבקבוקים הריקים, את כולם. הם חיפשו גם את הפקקים, כי אז האבא מעך כל בקבוק וסגרו בפקק, כך בנפח קטן הוא השליכו לשקית שהוא הביא עמו.

תראה יש שני סוגי אנשים שמטיילים בארץ. כאלה שפשוט מתעלמים מהלכלוך... אבל אנחנו מנסים לשנות במשהו.

נחל בוקק נותר רק עם הסלעים והנקיקים, והצמחייה המועטה, והמים הקרירים, והנערות המשתכשכות במים בשעשוע רב; וללא בקבוקי פלסטיק המושלכים כלאחר יד...

פרגנתי להם לזוג הנחמד, ואז אמרה לי האישה: "תראה, יש שני סוגי אנשים שמטיילים בארץ. כאלה שפשוט מתעלמים מהלכלוך, לא רואים אותו. אחרים רואים את הלכלוך רוטנים בזעם: 'איזה עם מלוכלך יש לנו, תראו איזה טינופת, ממש גועל נפש' אומרים ו... ממשיכים לטייל ומשאירים את הטינופת ואת הגועל נפש ואת הלכלוך. אנחנו מנסים לשנות במשהו".

אכן אותה משפחה כמו שָני בת הארבע עשתה אפילו גם...

ומכך אפשר להבין את ההנחייה "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דב' ל, טו) שאין להאשים רק את המנהיגים ואת המנהלים ואת ראש העיר ואת התקשורת, בפגמים, ברע במכוער אשר במציאות. לכל אחת ולכל אחד יש אחריות למעשים ולבחירה, וגם לשינוי המציאות הקטנה שמסביב.

למשל, להרים בדל סיגריה או שארית מעטפת דואר [לא שלך!] במעלית, להשליך בקבוק ריק למיכל האיסוף, להגיד מילת תודה על שירות רגיל, להוסיף משהו קטן למיכל האיסוף לנזקקים בפתח ההיפר הגדול והגדוש כל טוב, לחייך לאנשים סתם ללא סיבה. ואפשר להוסיף עוד דוגמאות רבות...

לא, לא להתעלם מהרע ומהלכלוך, גם לא מהשנאה. כי יש רע ולכלוך ושנאה בעולם, ואדם אופטימי צריך להיות גם מציאותי. אבל אפשר לעשות משהו כדי להרבות, אפילו במעט שבמעט, את הטוב, את הנעים גם את האהבה.

כשהינך לבד ואף אחד לא רואה ואף אחד לא ישבח, רק אתה, רק את עם עצמך.

וזה חשוב דווקא כשלא רואים אותך ויכולים לשבח: איזה יופי, כל הכבוד! כן כשהינך לבד ואף אחד לא רואה ואף אחד לא ישבח, רק אתה, רק אתה עם עצמך. וזאת הרי למדנו גם מן הנסיך הקטן: "הכוכבים יפים, כי יש פרח אחד סמוי מן העין... העיקר סמוי מן העין".

אולי אני תמים אבל נראה לי שאם בנוסף לברכות החמות והכנות שלנו זה לזה כל אחד גם יחליט לעשות משהו קטן. לא כל יום, גם לא בכל שבוע, אבל להחליט לעשות, מידי פעם כאשר זה אפשרי. נראה לי שגם לברכות שלנו,לפחות לחלקן, יהיה סיכוי רב יותר להתגשם. ואז באמת, תהיה שנה יותר טובה מזו שחלפה.

כי כמו שני בת הארבע, אם רק נרצה גם אנחנו נוכל לעשות אפילו גם...