בראש השנה, כאשר תוקעים בשופר, שימו לב לשלושת סוגי התקיעות:

  1. תקיעה – תקיעה אחת ארוכה וישרה

  2. שברים – שלוש תקיעות-יללה בינוניות באורכן

  3. תרועה – תשע תקיעות קצרצרות ומהירות

הבה נבחן את שלושת קולות השופר, ונראה כיצד הם קשורים למוטיבים שונים בראש השנה.

תקיעה

ראש השנה הוא יום שמיועד להביא להכרה בכוחותיו של הא-ל. עלינו להפנים את ההכרה הזאת עד שהיא הופכת לחלק חיוני ומעשי בחיי היומיום שלנו. א-לוהים הוא בעל הכוחות כולם. א-לוהים הוא הבורא. א-לוהים הוא המקיים. א-לוהים הוא המפקח. בקיצור, א-לוהים הוא מלך העולם.

אצל רבים מאיתנו, מעורר המושג "מלך" אסוציאציות של עריץ חמדן ורודף כבוד, שרוצה לשלוט בהמונים על מנת לספק את גחמותיו האישיות.

אולם, על פי המסורת היהודית, המלך הוא משרתו הראשי והראשון של העם. מטרתו היחידה היא שהעם יחיה באושר ובשלום. חוקיו וצוויו נקבעים אך ורק לטובת העם, ולא לטובתו הוא (ר' רמב"ם, הלכות מלכים ב, ו).

עניינו של ראש השנה הוא להכתיר את א-לוהים כמלכנו. תקיעה – קולו החלק והמתמשך של השופר – הוא קול הכתרת הא-ל. מעשהו הראשון של אדם הראשון בגן-עדן, היה להכריז על מלכות הבורא. וכעת, השופר מכריז לנו ולעולם כולו: א-לוהים הוא מלכנו. אנחנו מאפסים ומיישרים את עֲרָכֵינו, וחוזרים למציאות של א-לוהים שמפעיל את העולם... מנווט את ההיסטוריה, עוקר הרים, ודואג לכל אדם ואדם באופן אישי ומיוחד.

הרמב"ם מוסיף עוד תנאי חשוב: לא מספיק שה' הוא הא-לוהים שלי בלבד. אם לא כל האנושות מכירה במלכותו, אז משהו חסר בקשר האישי שלי עם הא-ל. חלק מאהבתי לבורא הוא לנסות להביא את כל בני האדם להכרה בא-לוהים. מובן שבמידה רבה זהו ביטוי של דאגתי העמוקה לזולת; אבל זה גם משפיע על תפיסתי האישית של מלכות הא-לוהים השלמה.

שברים

כשאנחנו חושבים על השנה שחלפה, אנו יודעים עמוק בפנים שלא הצלחנו לחיות על פי הפוטנציאל שלנו. בשנה הבאה, אנחנו שואפים לא להפסיד שוב את ההזדמנות הזאת. המקובלים אומרים ששברים – שלוש תקיעות יללניות – הם בכיו המתייפח של הלב היהודי – הכמה לחיבור, לצמיחה ולמימוש.

לכל אדם יש יכולת להשתנות ולהיות 'גדול'. אפשר להשיג את זה הרבה יותר מהר מכפי שהעזתם לחלום. המפתח הוא להתפלל מעומק הלב ולבקש מא-לוהים שיהיה לנו הכוח להיות גדולים. אל תניחו לעבר לִכפּוֹת עצמו עליכם. אתם יודעים שיש בכם פוטנציאל אדיר.

ברגע שנשמעת תקיעת השופר, אנחנו בוכים לא-לוהים מֵעִמקֵי לבבנו. זה הרגע – כאשר הנשמות שלנו עומדות לפני א-לוהים בלי כל מחיצות – שבו אנחנו יכולים להשתחרר באמת.

תרועה

בראש השנה אנחנו צריכים להתעורר ולבחון את חיינו בכנות וביושר: מי אנחנו, היכן היינו, ולאיזה כיוון אנחנו פונים. קול התרועה – תשע תקיעות קצרצרות ומהירות – מזכיר שעון מעורר, המקים אותנו מהתנומה הרוחנית שלנו. השופר מביא עמו ערנות, בהירות וריכוז.

התלמוד אומר: "בזמן שהדין בארץ, אין הקב"ה יושב עליהם בדין". כלומר, אם אנו עצמנו נקדיש זמן להתרכז ולבחון, באופן מציאותי וכן, כיצד ובמה נכשלנו בעבר ומה אנחנו מתכוונים לשנות בעתיד, אז א-לוהים אינו צריך "לעורר" אותנו למה שאנחנו כבר יודעים.

א-לוהים רוצה שנעשה מאמץ אמיתי לנצל את המתנות שהעניק לנו כמיטב יכולתנו. הוא לא מצפה מכם להיות שום דבר שאתם לא, אבל מצד שני, אי אפשר לעבוד עליו.

הסיבה שהקשרים מתנתקים ואנו עושים טעויות היא, שאנחנו לא משקיעים מדי יום זמן להתחבר מחדש לשאיפות העמוקות שלנו ולמהותנו הפנימית. הפיתרון הוא להקדיש זמן מסוים בכל יום כדי לברר: האם אני בדרך הנכונה? האם אני ממוקד? האם אני שואף למטרות שיעשו את השינוי הכולל הגדול ביותר בחיי ובעולם?

הרגילו את עצמכם לשמור על קשר עם עצמכם, וכאשר יגיע ראש השנה, שעונו המעורר של השופר לא יישמע לכם צורם כלל!