רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ראש השנה ויום כיפור

לשמוח בעת משפט?

כ״ו באלול ה׳תשס״ז כ״ו באלול ה׳תשס״ז 09/09/2007 | מאת יונתן רוזנבלום

אין שמחה גדולה יותר מתשובה מוצלחת לשאלות "מי אתה? ומה מייחד אותך מכל מי שאי פעם חי או אי פעם יחיה?"

ראש השנה הוא יום של פרדוקס. מצד אחד, זהו יום מלא יראת דין. כל המסגרת שבתוכה נפעל בשנה הבאה נקבעת ביום הזה. ובכל זאת, בליל ראש השנה, כאשר אנחנו טובלים את התפוחים בדבש ומתכבדים בשאר הסימנים לכל מה שאנחנו מייחלים שיהיה בשנה הבאה, משתלטת אווירה עליזה ולפעמים אפילו משעשעת.

הלכות ראש השנה מוסיפות ומזכירות לנו שבתוך הדין עצמו יש סיבה לשמחה. אנחנו נכנסים ליום מסופרים ומצוחצחים, כסמל לביטחון שידונו אותנו לכף זכות. בראש השנה לא אומרים וידוי. במקום להתרכז בחטאי העבר ובבקשת מחילה, אנחנו מצפים לעתיד באופטימיות.

בכל אופן, אם נבין נכון את טבעו האמיתי של דין ראש השנה, נגלה שאין שום פרדוקס בשמחת המשפט. למעשה, אנחנו מבקשים את הדין השמימי, את ההזדמנות השנתית להערכת-מצב רוחנית. אנחנו קוראים לא-לוהים שישפוט אותנו בתקיעות השופר שמזמנות את בית הדין של מעלה להתכנס (זה שאנחנו ניגשים לדין מרצוננו מעורר את החסד הא-לוהי; זהו סודו של השופר).

המשנה מתארת, שבראש השנה "כל באי עולם יעברון לפניך (ה') כבני מרון". התלמוד מציג שלוש הבנות למאמר המבלבל הזה, אבל המכנה המשותף לכולן הוא הייחודיות האישית שלנו. בין אם אנחנו מדומים לכבשים העוברות זו אחר זו תחת שבטו של הרועה כדי להימנות, או לאותם הפוסעים בדרך הררית צרה המאפשרת מעבר של אדם אחד בכל פעם, או לחיילים בצבא המלך דוד, שכל אחד מהם מקבל את הפקודה האישית שלו.

תכליתו של ראש השנה היא לאפשר לנו לזהות את המשימה שלשמה נבראנו.

כל אחד מאיתנו יעמוד לגמרי לבדו מול א-לוהים. והוא ישאל אותנו שאלה אחת: מי אתה? מה מייחד אותך מכל מי שאי פעם חי או אי פעם יחיה? מדוע בראתי אותך? השאלה מפחידה אותנו משום שאנחנו כל כך לא רגילים לחשוב בצורה מעמיקה על עצמנו, אבל אנחנו זקוקים לבחינה העצמית המדוקדקת הזאת. משום שלא יכולה להיות שמחה גדולה יותר מאשר לענות נכון על שאלה זאת, ולזהות את מהות האישיות שלנו.

כשאנחנו מגדירים את מה שמייחד אותנו, אנחנו מכירים בכך שיש לחיים שלנו תכלית ומטרה, שאנחנו חיים על מנת לגלות בחינה מסוימת מאוד של האלוקים, שאף אחד אחר לא גילה או יוכל לגלות אי פעם. הקיום שלנו אינו מקרי, אלא חיוני.

לכך אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים בתפילת המוסף שכל הבריות עוברות לפני א-לוהים "מעשה איש ופקודתו [ותפקידו]". לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ייחודי, ותכליתו של ראש השנה היא לאפשר לנו לזהות את המשימה שלשמה נבראנו, ובתהליך זה לחבר את עצמנו לבורא עולם.

השופר מזכיר לנו את הרגע שבו הפיח הבורא נשמת חיים באפו של האדם, והאדם הפך להיות נפש חיה באמת. זהו קולה של הנשמה שנאבקת להגיע למודעות עצמית.

זיהוי המשימה האישית

אבל כיצד נוכל לזהות את המשימה האישית שלנו? תחילה, אנחנו צריכים להכיר את כוחותינו וכישרונותינו. רבי ישראל מסלאנט, מייסד תנועת המוסר, היה נוהג לומר שזו טרגדיה אם האדם אינו מודע לחסרונותיו, אבל אם אינו מודע למעלותיו, זו טרגדיה כפולה ומכופלת. משום שאלה האחרונות, הן היסוד לעבודת הרוחנית הבסיסית שלנו בעולם.

בדיוק כפי שאנחנו צריכים לראות את מעלותינו כמתנות שמים המאפשרות לנו למלא את משימתנו הייחודית, כך אנחנו חייבים להבין שהשאיפות שלנו, אלה שגורמות לנו תחושות הנאה והישג, גם הן ניתנו לנו ממנו. הצ'לן המפורסם, יו-יו מה, סיפר שכילד, הוא התחיל לנגן בכינור. אבל הוא לא אהב את הכינור, ולכל היותר היה כנר בינוני. רק כשעבר לצ'לו, הגיעו כישרונותיו המוסיקליים לידי ביטוי ומיצוי.

ולסיום, אנחנו צריכים למצוא הקשר חברתי לכישרונותינו ולשאיפותינו. אין ספק שכל אחד מאיתנו מביט סביבו על החברה בה הוא חי, ורואה המון דברים הדורשים שיפור. בכל זאת, לרוב, אנחנו אומרים לעצמנו שאם אנחנו מבחינים בבעיה, סימן שכולם רואים אותה, ואלה המוכשרים יותר או הנמרצים יותר או שיותר זמן פנוי עומד לרשותם - כבר יטפלו בה.

בכל זאת, העובדה שאנחנו זיהינו מצב מסוים שדורש תיקון, עשויה להיות כשלעצמה אינדיקציה שתיקון המצב הוא חלק מתפקידנו האישי. זמן קצר לאחר שיוסלה רוזנברגר הגיע לאמריקה, שאל אותו ידיד מהגר, שידע שהוריו ניהלו חנות בגדים בווינה, איך אפשר לבדוק באמריקה שעטנז (תערובת של צמר ופשתן, שהתורה אוסרת את קיומה בבגדינו). הוא חקר וגילה שאין אף אחד שיודע את התשובה לשאלה הזאת.

הוא הבין שאם שאלו אותו את השאלה, מוטל עליו למצוא את הפיתרון.

הכי קל היה למר רוזנברגר לומר לעצמו שהרבה רבנים הגיעו לאמריקה לפניו, ואם הם לא עשו כלום לגבי המצב אז בטח אין בעיה. אבל הוא הבין שאם שאלו אותו את השאלה, מוטל עליו למצוא את הפיתרון. הוא הקדיש את חמש או שש השנים הבאות בחייו כדי למצוא בדיקה זולה, אמינה ומדויקת לגילוי שעטנז, ואז לשכנע יהודים בתועלת שתהיה להם מהבדיקה הזאת. מתוך מאמציו הבלתי נלאים, התעוררה בקרב היהודים שומרי המצוות באמריקה, ממש יש מאַין, מודעות למצווה הזאת וליכולת לשמור עליה. מודעות זו התפשטה בסופו של דבר לכל רחבי העולם.

על ידי זיהוי נקודת המפגש בין הכישרונות, השאיפות וצרכי החברה, אנחנו יכולים להתחיל לזהות את המשימה שלמענה נבראנו אנחנו. תוצאות החקירה שלנו אינן צריכות להיות גדולות כמו גילוי דרך לבדיקת שעטנז – זה יכול להיות לא יותר מגידול הילדים שלנו להיות יהודים שמחים ומלאי חיים, משימה שלה אנחנו גם הכי מתאימים וגם הכי מחויבים מכל בני האדם בעולם.

הדין של ראש השנה צופה אל העתיד, ולא אל העבר; מוקד היום הזה הוא במשימת העתיד שלנו, ולא בכישלונות העבר. אכן, עד שלא נפַתח מודעות מלאה לכל מה שאנחנו יכולים להיות, לא נוכל אפילו להעריך עד כמה התרחקנו מהמטרה בעבר. בלי הפרספקטיבה השונה על הפוטנציאל הייחודי שלנו, לא נוכל להתאמץ לשחרר את עצמנו מרשת דפוסי שגיאות העבר.

כעת, חמושים במודעות לייחודיותנו, נוכל לתכנן כיוון חדש לשנה הבאה. ומתוך חזון זה של העתיד מגיעה תחושת תכלית מחודשת, תחושת חיבור למקור החיים כולם.

יהי רצון שנזכה כולנו להיחתם לשנה טובה ומתוקה.

*מובא ברשות מתוך עיתון המודיע.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן