המאורע הבולט של ראש השנה איננו אכילת תפוחים בדבש, ולא אמירת תשליך. ללא ספק, את התואר הזה נוטלת המצוה של שמיעת קול תקיעת השופר.נואכן, שמו של יום-טוב זה כפי שנקרא בתורה הוא 'יום תרועה', זוהי מהותו של היום. מתאים, אם כן, לרכז את עיוננו במצוה זו.

מה אומר לנו השופר, מהו המסר הכלול בו?

ראשית, זו קריאה להתעוררות: וכדברי הרמב''ם (הלכות תשובה פרק ג), "תקיעת שופר בראש השנה... רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן".

ועוד, שהשופר גם מעורר את הפחד בלב: ראה עמוס פרק ג', "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"...

אחר כל זאת, כדאי לברר מבי התחושה המתאימה להיות מצויה במעמקי לבב בעת תקיעת שופר. וכאן מגיעה הפתעה.

הנהגותיו של רבנו חיים מוולאז'ין, תלמידו הגדול של הגאון מווילנא, נשתמרו בידינו בחיבור שחיבר תלמידו, ושמו 'כתר ראש'. ושם בעניני ראש השנה כתוב כך:

 

"רבינו היה שמח מאד בעת תקיעת שופר, וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו, כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב''ה בכל עולמות שאנחנו עמו".

 

ובכן זהו המצב הנפשי הנכון, תחושה של שמחה – היא היא המתאימה! כמובן, מדובר על שמחה המהולה ביראה, שמחה בסגנון המתאים ל'ימים נוראים' , אבל בכל זאת שמחה יש כאן. ולא סתם, אלא שמחה אינטנסיבית, "רוב שמחה וחדוה" - כלשונו.

רגעי תקיעת השופר הם מאד פנימיים, חודרים למעמקי לב. לרובד העמוק ביותר, כזה שאולי במשך כל השנה לא מגיעים עד אליו. וכאשר מחדירים עד לשם את המלכת הא-ל, זה מחזק ומגדיר את כיוון החיים. נכון, אנחנו עדיין לא מושלמים, ועדיין נכשלים מדי פעם בהתנהגות שאיננה נאותה, אבל למרות זאת הרי בתקיעת שופר קבענו שרצוננו הפנימי הוא להיות טובים יותר, לעשות מצוות, ולדעת שהנפילות הן מכשולים ואינן רצויות לנו.

קביעת כיוון

כשמגיעים לפנימיות עמוקה זו, וליצור בה את האור הפנימי כפי שאנו זוכים בתקיעת שופר – הדבר מביא לשמחה גדולה במיוחד, וצריך להתייחס לזה "ברוב שמחה וחדוה".

הבה ניגש לראש השנה ברגשי הלב המתאימים, נפתח את מעמקי הלב להשרות שם את השכינה. הבה ניתן לשמחה המהולה ביראה, ל'גילו ברעדה', להכות שרשים בקרבנו. יבואו רגעים מיוחדים אלו וישפיעו על צביונה של כל השנה הבאה עלינו לטובה!