רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ראש השנה ויום כיפור

מי מפחד מהמוות?

י״ט באלול ה׳תשע״ג י״ט באלול ה׳תשע״ג 25/08/2013 | מאת הרב בנימין בלך

הסוד לחיים ללא חרטה.

בכל שנה, כשהחגים מתקרבים, אני נזכר בבית הכנסת המוזר שראיתי לפני שנים רבות בירושלים.

בית הכנסת נבנה על ידי יהודים שעלו ארצה ממקום כלשהו בערבות אפריקה, והביאו עמם מנהג מוזר במיוחד, שהיה חלק מהמסורת שלהם במשך כמעט 2,000 שנה.

כמו בכל קהילה, גם בבית הכנסת הזה היה ארון קודש מאחורי פרוכת רקומה, ובתוכו כמה ספרי תורה. אולם בקיר הסמוך, שקוע ומואר בתאורה מיוחדת, עמד ארון קבורה.

ידעתי שלא יתכן שיש בתוכו גופה. התורה אוסרת על כהנים לבוא במגע עם מתים או אפילו להיות איתם באותו החדר. לא נראה לי שמדובר במהדורה יהודית של מנזר ווסטמינסטר – שבו קבורים רבים ממלכי אנגליה – בו בית הכנסת משמש מקום קבורה לאב קדמון חשוב, משום שהדבר היה מונע את כניסתם של חלק מהיהודים למקום.

אז שאלתי, מדוע מוצב ארון מתים במקום כל כך בולט בבית כנסת?

זקן הקהילה הסביר לי,

המודעות למוות שממתין לכולנו, עוזרת לנו להעריך באופן שונה כל דבר שאנחנו עושים

אתה מכיר בוודאי את המשנה בפרקי אבות שאומרת שכדי להינצל מחטא, אנחנו צריכים לזכור כל הזמן שלושה דברים: 'דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא'. הידיעה שאנחנו עתידים למות היא הדבר שהכי חשוב להזכיר לעצמנו בכל רגע, כדי שנוכל לחיות את חיינו במלואם.

וכך, בכל יום כשבני הקהילה רואים את הארון בזמן התפילה, הם יצרו לעצמם תזכורת ויזואלית – לא כדי להכיר במוות – אלא כדי שהמודעות למציאותו תוכל לשנות את חייהם.

בעיני המתבונן מהצד זה עלול להיראות מדכא. אולם לאלה שמבינים את המסר, יש כאן אמירה משמעותית שדורשת מהנוכחים בבית הכנסת לבחון את עצמם.

המודעות למוות שממתין לכולנו, עוזרת לנו להעריך באופן מיוחד כל דבר שאנחנו עושים.

להתעלות מעל לקטנוניות

קולגה שלי שיתף אותי במקרה שהתרחש בלוויה שהוא ערך. מיד לאחר הקבורה, נעמד הבעל ליד קברה הטרי של אשתו וסירב לעזוב. הרב אמר לו: "הטקס נגמר. אנחנו צריכים ללכת." אולם האיש נד בראשו ואמר, "אתה לא מבין כבוד הרב. אבל אני אהבתי את אשתי!"

"אני בטוח שאהבת אותה", אמר הרב, "אולם כעת הטקס הסתיים, ואתה חייב ללכת."

האיש שוב נד בראשו ואמר, "אתה לא מבין כבוד הרב, אבל אני אהבתי את אשתי."

הרב ניסה לגרום לו לעזוב בפעם השלישית, והפעם האיש אמר לו, "אתה לא מבין כבוד הרב. אני אהבתי את אשתי – ופעם אחת כמעט אמרתי לה את זה!"

אילו הבעל הזה היה חי את חייו מתוך מודעות למוות, אילו הוא היה מפנים את המסר של ארון המתים, אולי הוא היה מספיק לשנות משהו.

מה עושים בני אדם שיודעים שימיהם ספורים?

הם בוחנים במבט לאחור את כל הזמן שהתבזבז מתוך קלות דעת.

הם שואלים את עצמם מדוע לא הקדישו זמן רב יותר למשפחה ולחברים.

הם מלאי חרטה על כך שהם לא ביטאו מספיק אהבה והכרת תודה או התייחסו יפה לאנשים היקרים להם מכל.

הם שואלים מדוע הם התאמצו כל כך להשיג כל מיני דברים, שכעת הם מבינים שאין להם שום ערך נצחי.

הם לא יכולים להבין מדוע הם הניחו לקטנוניות לפגוע בחברויות, ומדוע הניחו לעלבונות מינוריים לעמוד בדרכם של קשרים חשובים.

אילו הם היו יכולים להתבונן בארון המתים בכל פעם בו שכחו את הסוף, הם היו מקבלים תזכורת יומיומית לאזהרתו של בנימין ד'יזראלי: "החיים קצרים מדי כדי להיות קטנים".

אנחנו מנסים להתכחש למוות ככל האפשר. אנחנו נזהרים אפילו מלכנות אותו בשמו. אנחנו משתמשים במילים נרדפות כדי לומר שאנשים נפטרים, ומעמידים פנים כאילו הם פשוט עברו דירה. אנחנו אומרים שהם הלכו לעולמם, הם עזבו אותנו, הם נחים בשלום – כאילו שההסוואה המילולית תוכל לשנות את המציאות.

אילו רק היה לנו אומץ להישיר מבט למה שמחכה לנו בסופו של דבר, יתכן שהיינו זוכים לאותה חכמה בה זוכים פעמים רבות אנשים במצב סופני.

זה משחרר אותנו מהשעבוד למה שעמוק בליבנו אנחנו יודעים שהוא כלום

לא נורא לומר לעצמנו "אני הולך למות". זה משחרר. זה משחרר אותנו מהשעבוד למה שעמוק בליבנו אנחנו יודעים שהוא כלום. זה מאפשר לנו לומר לעצמנו, שלא זה מה שהיינו עושים או איך שהיינו מתנהגים אילו נותר לנו רק יום אחד לחיות. זה מאפשר לנו להשתחרר מכבלי ההרגל שכובלים אותנו מתוך כך שאנחנו משכנעים את עצמנו שהם רק זמניים. זה מונע מאיתנו לבזבז את חיינו כשאנחנו מבלים אותם בהכנות לחיים.

אחרי הכל, אין זה רעיון כל כך גרוע להיאלץ לראות ארון מתים. וגם אם לא אימצנו את המנהג הזה בבתי הכנסת שלנו, ישנם זמנים שבהם המסורת היהודית מצווה על מנהג דומה.

ה'קיטל' הוא שמו של בגד פשתים, שעל פי ההלכה, קוברים בו את המתים. אולם יש זמנים שבהם גם אנשים חיים משתמשים ב'קיטל'.

ביום כיפור למשל, נוהגים בקהילות רבות  ללבוש 'קיטל' לבית הכנסת, בעודנו מתפללים לזכות בכפרה. בזמן זה א-לוהים בוחן את מעשינו ומחליט על גורלנו בשנה הבאה. ה'קיטל' הוא תזכורת עוצמתית להעריך את רצינותו של הרגע.

ארון המתים וה'קיטל', התזכורות לסופיותנו, יכולים לעזור לנו לשנות את הדרך בה אנו חיים את חיינו - אם רק נשכיל לקבל את המסר שלהם ברצינות. בראש השנה ויום הכיפורים תפילותינו מתרכזות בחיים, אולם מתוך מודעות למוות. ומתוך הידיעה הזאת, יש לנו הזדמנות להפוך כל יום נוסף בו זכינו לחיות על פני האדמה, לזמן של ברכה גדולה ומימוש.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן