כשא-לוהים ברא את העולם, הוא ציווה על האדמה להוציא עצי פרי שעושים פרי. בקריאה זהירה, מבינים שהציווי היה שהעץ עצמו יהיה פרי - שענפיו יהיו אכילים. ובכל זאת, כולנו יודעים שזה לא קרה. גזעי העצים אינם חלק מהתפריט שלנו. אז מה קרה כאן? איך יכלו העצים להפר את דבר הא-ל?

בעלי טוען שהדברים באים ללמד אותנו על חוסר השלמות המוטבע בעולם החומרי. עולם החומר מטבעו אינו מושלם, הוא לא ממש עונה על הציפיות, וממילא מסתבר שמשהו לא בסדר עם הציפיות שלנו...

לפעמים אני תופסת את עצמי אומרת, "זה יכול היה להיות מושלם אם רק.... הילד הזה לא היה משתולל, הילד ההוא לא היה מנדנד כדי לקבל יותר תשומת לב, המסעדה לא הייתה כל כך רועשת, ההורה ההוא היה יותר שמח בחלקו, העוגה לא הייתה כל כך יבשה (ובנוסף לכל עם כל כך הרבה קלוריות!), הבית לא היה כל כך מבולגן..." השתמשו בדמיון ומלאו את החסר.

לא רק שתבנית החשיבה הזאת הרסנית, אלא היא גם שגויה לחלוטין. העולם הגשמי אינו מושלם – אין ימים מושלמים או חוויות מושלמות (למרות שיכולים להיות כמה מוצלחים במיוחד!), וזה בסדר. כל עוד הציפיות שלנו מכוונות בהתאם - לא ציפיות נמוכות, אלא מציאותיות.

האם הבחנתם פעם שברגע שאתם מצליחים לפתור בעיה עם ילד אחד, משהו צץ אצל השני?

האם הבחנתם פעם שברגע שאתם מצליחים לפתור בעיה עם ילד אחד, משהו צץ אצל השני? נדירים הרגעים בהם אתם יכולים פשוט לשבת במנוחה. וגם זה בסדר - זהו תפקידנו כהורים – כל עוד איננו מצפים לשבת במנוחה.

לפעמים אנחנו זוכים לרגע המיוחד – כשאנחנו נוהגים במכונית החדשה עם הניילונים בפעם הראשונה או צובעים את הקירות בשכבת צבע רעננה – שבו נראה כאילו הנכסים החומריים שלנו נמצאים במצב האידיאלי. אבל אנחנו יודעים שזה לא יימשך לאורך זמן, והרצון לשמר את המצב ישגע את כל מי שסביבנו. כמעט חיוני לקבל את השריטה הראשונה במכונית או את הקשקושים הראשונים על הקירות, כדי שנוכל לפלוט אנחת רווחה ולחזור לחיים "נורמליים".

כי אנחנו יודעים שבאמת אי אפשר להגיע לשלמות בעולם הזה שלנו.

אני זוכרת (וזה קרה לפני למעלה משלושים שנה) שכשתוצאות בחינת הקבלה שלי לבית הספר למשפטים הגיעו בדואר (כן, כמו פעם), רציתי לחכות ליום המושלם כדי לפתוח את המעטפה – כך שאם הציונים יאכזבו יהיה לי קל יותר לספוג את מפח הנפש. אבל מהר מאוד הבנתי שהיום המושלם הזה כנראה לא יגיע, וקרעתי את המעטפה.

נראה שהלקח הזה נשכח ממני עם השנים. אני עדיין ממשיכה לדמיין את היום המושלם הזה, ואפילו לצפות לו, ובכך גוזרת על עצמי תסכולים ואכזבות. מיותר להוסיף שהדפוס הרגשי הזה לא בריא במיוחד.

ובכן, על זה החלטתי לעבוד ביום כיפור הקרוב. על זה אני אתוודה, ואת זה אנסה לשנות. אני רוצה לשחרר את כל הזמן שמבוזבז במחשבה על מה שלא בסדר (רק מילה להגנתי – אני מתכוונת לנושאים עמוקים יותר מקערות שבורות או צבע שהתלכלך) ולבלות זמן רב יותר בהנאה ממה שכן. אני צריכה לסנן את רעשי הרקע הצורמים ו"לשמוע" רק את החיוביים. אני צריכה להיות קצת פחות רגישה, קצת פחות חדת עין, קצת פחות מרוכזת ברגשות הזולת. הרבה פעמים אני מגלה שבזמן שאני מודאגת ממצבו הרגשי של מישהו, הוא כבר מזמן שכח מהבעיה המטרידה!

אם אנחנו מוציאים את הילדים שלנו ליום של הנאה, משחק ופינוק מיוחד, והדבר היחיד שעליו הם מדברים זה כמה חם להם - אנחנו מתאכזבים ומרגישים שהם לא יודעים להעריך את הרצון הטוב שלנו. אני מנסה לדמיין איך מרגיש א-לוהים כשאני מתייחסת לחסד שלו באותה צורה, כשאף פעם לא מספיק לי, כשמשהו תמיד חסר... ומכה על חטא מעצם המחשבה.

השנה, אני אתאמץ לגעת רק בשמחה. אני אשתדל להתרכז רק בהזדמנות להתחרט ולשוב, ולא ברעב שלי, בתשישות, במחשבה על כמה חם בבית הכנסת...