אנחנו משפחה גדולה ולא-מאושרת של מסרונים ופייסבוק. אחת האמירות הנפוצות בבית שלנו היא, "רק שנייה, אני באמצע מסרון", ואני מודה שאני אשמה לא פחות מכולם - או שאני מסמסת, או שהילדים שלי ובעלי צפים בחולמנות במעמקי המרחב הווירטואלי.

חוסר התקשורת המשפחתי שלנו, הפך לבלתי נסבל. לכן החלטתי לקראת השנה החדשה, שמתוך דאגה לבריאות המשפחה, צו השעה הוא להתגבר על עצמנו ולהתרחק מהניידים ומהמחשבים.

אני לא מלאך. אני שומעת את התיק תיק תיק המוכר... ומגלה שאני שוב מכה על הקלידים. אני עסוקה, מאוד עסוקה, יותר מדי עסוקה בשביל לחייג את המספר ולדבר עם מי שאני כותבת אליו. זה משפיע על מערכות היחסים שלי – לא שמעתי את קולה של חברתי הטובה כבר ימים רבים. במקום להרים טלפון, אני צריכה לבדוק את הפייסבוק של אחי כדי להתעדכן במה שקורה איתו – משום שאפילו אם אני אתקשר, רוב הסיכויים שהוא לא יענה כי גם הוא שקוע מדי בהקלדת טקסטים.

אלופת העולם לנוער בסימוסים שלחה 50,000 הודעות טקסט בחודש אחד! היא הלכה לבית ספר? היא נכנסה לשירותים?

החברות של בתי מבלות המון שעות בלכתוב כלום אחת לשנייה. בחודש שעבר היא שלחה מאות מסרונים וקבלה מספר דומה, וזה עוד נחשב סביר יחסית לילדים אחרים בעולם ששולחים 30,000 מסרונים בחודש. אלופת העולם לנוער בסימוסים, שלחה 50,000 הודעות טקסט בחודש אחד! איפה היו ההורים שלה? היא הלכה לבית ספר? היא נכנסה לשירותים? היה לה בכלל זמן לאכול? האם היא תזדקק להשתלת אגודלים בשל שימוש יתר? הילדים שלנו גוזלים מעצמם את ההנאה של שמיעת האינטונציה וראיית ההבעות שמתלוות לקול האנושי.

הרגשות האנושיים האמיתיים נמחקו מ"שיחות הטקסט" והוחלפו בבנאליות. אני מרגישה רע כשאני רואה שהילדים שלי מפסידים את הניואנסים הדקים של השיחה, שמעשירים את חילופי הדברים שבין בני האדם. ואולי הניואנסים כבר לא חשובים – זהו עולם חדש ונראה שהשנינות המילולית העדינה כבר לא שייכת בו. "שיחות טקסט" קיצרו בחסכנות מוגזמת את השפה. מילים כמו בצפר או אף1 או קיצורים כמו אאא (אני אוהב אותך) הפכו כמעט תקניים, ורצפים של סימנים כמו )-: (עצוב); כה (-: (שמח) או !!-: (כועס), מחליפים סדרה שלמה של רגשות.

מובן שאני לא אומרת שאין תועלת בשליחת מיילים/שימוש בפייסבוק. כולנו תלויים בהם; קלות התקשורת שינתה את העולם. אבל אני חושבת שאנחנו לוקחים את כל הטכנולוגיה הנפלאה הזאת ומגזימים איתה.

מה קרה לתקשורת פנים אל פנים? אני כבר מסמסת למורות של הילדים, כדי לגלות התעניינות מיוחדת, במקום לקבוע פגישה. הרבה יותר קל להתלונן מרחוק. הגיע הזמן לקחת צעד לאחור בבית שלי, והשינוי חייב להתחיל בי.

טוב שראש השנה נועד להתחלות חדשות ו"אם לא עכשיו, אימתי?" אז השנה אני הולכת לעשות את זה... במקום לכתוב את זה. כשהחגים יבואו, אני אזכור לומר, "מצטערת שפגעתי בך" פנים אל פנים, במקום להשתמש בפייסבוק, דבר שאומר הרבה יותר למי שנמצא בצד המקבל של ההתנצלות.

ואם אצליח לדבוק בהחלטותיי, אולי הילדים שלי ובעלי ירימו את הראש מהניידים ומהמחשבים כשאני אדבר, ויקשיבו למה שיש לי לומר. ואולי אפילו נשוחח יחד סביב שולחן האוכל, ובראש השנה הזה נדבר על תקשורת – זה עם זה – ועם א-לוהים.