רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ראש השנה ויום כיפור

שברים: פתאום אם חד-הורית

י״ט באלול ה׳תש״ע י״ט באלול ה׳תש״ע 29/08/2010 | מאת שרה לאה מרברגר

יללתו הממושכת של השופר הדהדה יחד עם היללות והדמעות שבלבי.

הדבר הראשון שגרם לי לבכות היה ארנבון פרווה. זרועה של בתי הנכרכת סביב הארנבון הקטן, שפרוותו הורדרדה מהוהה מרוב אהבה, וקולה הדקיק ששואל בתחנונים, מתי חוזרים הביתה. התשובה, כך יצא, הייתה לעולם לא, או ליתר דיוק, שהבית שלנו נמצא עכשיו במקום אחר.

פתאום, בתור אם חד-הורית, תחושות האמהות שטפו אותי בבלבול. כיסיתי את פעוטתי בשמיכה, הקראתי לה סיפור לילה טוב, והתבוננתי כיצד היא שוקעת בשינה. אבל הארנבון נראה לא שייך לתמונה, כאילו לא מתאים לו להתכרבל לצידה במיטה הגדולה עם המצעים הפרחוניים בחדר האורחים של סבתא. הוא שייך לבית, דחוק במיטת התינוק בעלת הסורגים הלבנים והעיטורים החומים.

דמעות טשטשו את ראייתי, ואני ליטפתי, בזה אחר זה, את תלתליה החומים והרכים של בתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שעזבתי את הבית שלנו וחזרתי אל מבטחי בית ילדותי. בכיתי על כל השנים בהן המשפחה הקטנה שלנו התאמצה, אבל לא בדיוק הצליחה לעשות את זה. בכיתי על חיינו, שנקטעו פתאום, ועל העתיד – לא ידוע ומפחיד.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שעזבתי את הבית שלנו וחזרתי אל מבטחי בית ילדותי

בסופו של דבר, כשעיניי יבשו, הכל נראה שונה. ארנבון הפרווה. תלתליה של בתי, בוהקים ופזורים על הכרית סביב ראשה כמו כתר. המזוודה בה ארזתי בזהירות את מעט החפצים שנותרו מחיינו הקודמים. החדרים הבלתי מוכרים בדירה החדשה. הרהיטים השאולים. הזריחה. השקיעה. הימים החדשים שבאו שוב ושוב, למרות שלא היה לי שום מושג מה לעשות בהם.

הכל נשמע שונה. יללתה הצורמנית של אזעקת רכב. השכן שמתאמן בכינור - צלילים מתכתיים שחודרים מבעד לקירות הדקים. צפירתה העמוקה של רכבת בלילה. כשמפחדים לחשוב על התמונה השלמה, אפילו הדברים הקטנים ביותר מטביעים את חותמם בזיכרון. נהייתי מודעת בחדות לכל צליל, מראה, ריח ורגש. כל פרט תפס לעצמו מקום ניכר ובולט - רסיסים ושבבים, כמו חיינו המנותצים.

זריחה.

שקיעה.

בשעות היום היו מילים. כל הזמן מילים. מילים המושלכות בחוסר מחשבה, כמו פתיתי נייר הנזרים בלב קל עם הרוח. מילים, וקולותיהן של דלתות נטרקות ודרכים מצטמצמות. המילה 'שבור' הדהדה בימים ובשבועות הבאים. צלילי האשמה, מראה של גב מופנה וחיוכיהן המתחסדים של עיניים כל כך בטוחות, ויחד עם זה כל כך מפוחדות.

בלילות הייתה דממה. כבדות ירדה על הדירה הקטנה, כשספרות השעון זרחו אחרי חצות. הייתי יושבת לבדי ליד שולחן המטבח, ומצמידה את שעון היד לאוזן שלי, רק כדי לשמוע את תקתוקיו הרכים והמנחמים, תיק, תק, תיק. צפירת רכבת הייתה קורעת את החשיכה ומנערת אותי מהרהוריי. הייתי קמה לאט ומתחילה לשלוח יום נוסף למנוחה.

זריחה.

שקיעה.

אור הסתיו הבהיר. קול נשירתם של אצטרובלים על המדרכה פלינק, פלנק, פלינק. קולותיהם של עגורים הקוראים מעל ראשינו בדרכם למחוזות חמים יותר, ואחריהם צלילי קרקוש העלים היבשים. שנה חדשה מפציעה. חלות קטנות נאפות בתנור, עגולות ותפוחות לכבוד החגים הקרבים. לא הפסקתי לרגע לרעוד, הפחד שאחז בלבי לא היה רק תגובה לימים הנוראים. פחדתי מהעתיד, מהעבר, ממה שקרה, ממה שעשיתי וממה שיקרה בהמשך.

ראש השנה, מטפחות משי על ראשים מורכנים. המילים במחזור, כתובות בשחור על גבי לבן. קולו של השופר. שברים ואז תקיעה יללנית גדולה שמהדהדת יחד עם היללה שבליבי. ופתאום שוב, דמעות. דפי הסידור מיטשטשים לגוני האפור. בכיתי בפעם השנייה מאז שהחלו חיי החדשים, והדמעות שחררו את הרגשות הדרוכים שהצטברו בי בשבועות האחרונים.

"א-לוהים", קראתי, "אני לבד! העתיד נפרש לפניי רחב ולא ידוע, ואני חייבת לצעוד בו בלי שאף אחד יעמוד לצדי. מי יהיה האבא של בתי? אל מי היא תפנה כשהיא תרצה לבכות? אבינו מלכנו, תלווה אותי, אותנו, את המשפחה הקטנה שלנו בת שתי הנפשות. תן לנו לפנות אליך בעיתות מצוקה."

מי יהיה האבא של בתי? תן לנו לפנות אליך בעיתות מצוקה

וכשצלילי תקיעתו הארוכה והאחרונה של השופר נדמו, הדיה עדיין מצטלצלים באוויר, דמעותיי יבשו. הרגשתי שנשמתי נפתחה, ועם זה, לחישה קטנה התיישבה בתוכה. המילים חדרו לנשמתי בשקט, אולם בעוצמה שהרטיטה את חדרי לבי.

"בתי," שמעתי, "אל תחששי. אני איתך, תמיד. אני לצידך, תמיד. אני לא אתן לך ליפול".

ופתאום הכל נראה שוב אחרת. כמו מסך ערפל שמוסט מול קרני שמש עדינות, העולם חזר לאט ובעדינות למיקוד. החלקים מצאו את מקומם, וסידרו מחדש את הרסיסים הפזורים לשלמות אחת כוללת. נשאתי עיניים אל הנשים עטורות השביסים הלבנים בבית הכנסת, כל אחת מהן רכונה על מחזור בלוי, כל אחת מהן מבקשת את אותו הדבר, ושוב הרגשתי שלמה.

חלות עגולות, חומות ומבריקות. תפוחים אדומים נוטפי זרזיף זהוב של מתיקות. צלצולם של צלחות, כוסות, סכינים ומזלגות, קלינג, קלנג, קלינג. צחוק קליל והמיית שיחה קולחת. ישבתי ליד השולחן, מוקפת באנשים שאני מכירה ואוהבת, וראיתי את בבואתי משתקפת בפנים שאני מכירה כמו את שלי. משפחתי וחבריי היו שם בשבילי במשך השבועות הראשונים והקשים האלה, והם ימשיכו לתמוך בי בדרכי אל חיים חדשים.

הבנתי שא-לוהים אתי כמו שהוא תמיד היה ותמיד יהיה. העתיד נראה איכשהו פחות מפחיד, כשאי שם בלבי, עדיין שמעתי את הלחישה, את הקול. אני לא אפול. אני אצעד קדימה, ראשי מורם ומכריז על כניסתי אל האור של השנה החדשה; נכון, אפשרויותיה עדיין אינן ידועות, אבל הן בכל זאת מרגשות, ובלי ספק מלאות הבטחה ופוטנציאל והזדמנויות.

שנה חדשה.

התחלה חדשה.

חיים חדשים.

שקיעה.

זריחה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן