במהלך מה שנראה כלידה רגילה של ילדי השמיני, חשתי פתאום כאב בלתי נסבל. כבר היה לי המון ניסיון עם לידות, ברוך ה', אבל הכאב הזה היה חריג במיוחד. רגע אחד חשבתי, "משהו לא בסדר", וברגע הבא ראיתי שחור, הקולות התרחקו וחשתי רק בלא-כלום מתַקתַּק.

למחרת התעוררתי ביחידת הטיפול הנמרץ לקול צפצופיהם של המכשירים, המוניטורים והאינפוזיות שהיו מחוברים אלי; ידיי קשורות למיטה, כדי שלא אמשוך את צינור ההנשמה; כפות רגליי עטופות בריפוד מנופח כדי למנוע פצעי לחץ וקרישים. לא היה לי מושג מה עברתי.

הוא אמר לי שהיה לי נס

בעלי וגיסתי ישבו לצד מיטתי. אחר כך התייצבו לצדי גם אבי, אמי, חמותי, אחי ושלושת גיסיי. כשהתפוגגה השפעת חומרי ההרדמה, הסביר לי בעלי האהוב מה קרה. הוא אמר לי שהיה לי נס.

מה שקרה היה סיוט של כל רופא; מצב בלתי צפוי לחלוטין שנקרא "תסחיף מי שפיר". זהו מצב חירום מְיַלדוּתִי נדיר שבו מי השפיר, תאי עובר, שיער או כל חומר אחר חודר למחזור הדם של היולדת, מה שגורם לקריסה של מערכות הלב והנשימה. הרופאים, יחד עם כמעט כל צוות מחלקת היולדות, יחד עם מומחים שנקראו במיוחד, מיהרו לבצע ניתוח חירום קיסרי. הם פעלו במהירות במשך שעות כדי לעצור את הדימום, להציל את התינוק ולהשאיר אותי בחיים.

סבלתי גם מקרישה תוך-כלית מפושטת (D.I.C), מצב נוסף שנגרם לעתים קרובות בעקבות תסחיף מי שפיר. תופעה זו גורמת לגוף לדמם קשות בכל מקום. הכינוי שהודבק לתופעה משתמש בראשי התיבות שלה, D.I.C -
Death Is Coming, כלומר 'המוות מגיע' – דבר שנכון ברוב המקרים. איבדתי יותר ממלוא כמות הדם שבגופי, וקיבלתי מנות דם בכמות כוללת של למעלה מפעמיים תכולת הגוף. מספר תמותת היולדות במקרה כזה עומד על 80%, עם סיכויים של 50% לא לשרוד את השעה הראשונה מהופעת הסימפטומים. לאלה ששורדות בדרך כלל נשארת פגיעה נוירולוגית.

בעלי תיאר לי כיצד ישב בחדר התינוקות, עם התינוק החדש שלנו בידיו (שזה כשלעצמו נס), והתפלל והתפלל. הבנתי מתיאוריו שבאותן שעות מועטות שבהן נלחמו הרופאים על חיי, הרעידה כמות אדירה של אנשים בכל העולם את שערי השמים בתפילות ובדמעות-תחנונים לאלוקים שייתן לי חיים. אמי ארגנה מניין לתפילה בכותל המערבי ומשם מיהרה לנסוע אליי. בתי ספר בערים שונות הפסיקו את הלימודים כדי שהילדים יתפללו. אנשים הלכו לרבנים כדי לקבל ברכות לזכותי. קבוצה אחרת התאספה להתפלל על קברו של אחי.

כשהתבוננתי בו, מנסה לקלוט את הדברים, נמלאתי רגש. התחלתי לרעוד בכל גופי כששביבי ההבנה חִלחלו אט-אט אל תודעתי. דמעות חמות זרמו במורד לחיי. הנשמה שלי השמיעה את עצמה, למרות שאני עצמי לא הצלחתי להוציא הגה. שיר התרונן ועלה בתוכי: "ה' אוהב אותי. ה' כל כך אוהב אותי!"

הייתי אסירת תודה ומתקשה להאמין - ה', עשית את זה למעני? בשבילי, הלא-מושלמת? בשבילי האנוכית?

זמן מה אחר כך, יצא בעלי מהחדר כדי לטפל בתינוק. אני נותרתי לבדי מפוחדת, ויחד עם זאת, הרגשתי כאילו מלאכים מקיפים אותי. חשתי באהבת האלוקים בעוצמה שמעולם לא הרגשתי קודם. זה היה כאילו שווילון הוסט וחשף בהירות מדהימה.

ימים אלה בבית החולים הביאו עמם דמעות, החלמה והמון תפילות תודה. הם גם הוציאו לאור את האמת העמוקה והפשוטה הזאת: ה' אוהב אותנו.

בשוכבי במיטה, חשבתי: איך ייתכן שפספסתי את זה עד עכשיו? נכון, תמיד אמרתי שאני יודעת שזה ככה, אבל בעולמי הפנימי לא נראה שהאמנתי בזה. הייתי מתחילה כל יום מתוך כוונות גדולות, מתכוננת בהתלהבות להשלים את כל התוכניות שלי. ואז, במקום ליהנות מהמשימות שמילאתי, הייתי בוחנת את עצמי במבט לאחור. איפשהו במוחי נמצאה כרוניקה שלמה של הדברים שהייתי צריכה לעשות טוב יותר. היו רשימות של מעשים טובים שלא עשיתי, או שלא עשיתי מספיק טוב. השיפוטיות שלי על סדרי העדיפויות עמדה תמיד תחת השגחה כבדה. באופן תת-מודע, הרגשתי כאילו אלוקים תמיד אומר לי: "אני מצפה ממך ליותר!"

ה' אוהב אותנו. הוא אבא שמריע לכל הצלחה של ילדו. הוא לא אבא שאומר: "לא יכולת לעשות את זה טוב יותר? תתביישי לך!" זה הקול שלנו. קולה של השליליות הנעוצה ביצר הרע שלנו. אין זה קולה של האמת.

כולנו רוצים שהילדים שלנו ידעו לעזור, יהיו אדיבים וצייתנים, ובכל זאת, אהבתנו להם אינה נחלשת כשהם מועדים. אנחנו מבינים שזה חלק מההתפתחות שלהם, ואילו היו הילדים שלנו מושלמים מלכתחילה, מה היה החלק שלנו בגידולם?

ה' לא דורש מאיתנו שלמות, רק שנמשיך להתאמץ

אנחנו ילדיו של אלוקים. הוא מכיר אותנו ומבין את הקשיים שלנו. הוא לא דורש שלמות, רק שנמשיך להתאמץ, והוא מוקיר עד מאוד את מאמצינו לעשות את רצונו - גם כשאנחנו נכשלים.

ומה הוא מבקש מאיתנו? שנחזיר לו אהבה. זה מה שאנחנו אומרים בפרשה הראשונה של קריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך." יש במילים האלה מסר אישי לכל אחד מאיתנו. "ה' אלוקיך". אני כאן בשבילך, כל מה שצריך זה רק לפקוח את העיניים ולחוש באהבתי.

אני זוכרת שלפני כמה שנים הייתי בבית הכנסת בראש השנה. התפילות היו מוכרות לגמרי משנים קודמות, ובכל זאת מקסימות. היינו בקטע שמתאר באופן ציורי כיצד ה' דן אותנו ובוחן את כל מעשינו. באופן בלתי צפוי, עבר ציבור המתפללים למנגינה מלאת חיים. ציפיתי לבכיות, ללבבות שבורים, אבל הציבור הזה היה שמח.

לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הבנתי. יש לנו סיבה מצוינת לשמוח ואפילו לשיר בחדווה. יש לנו כאן הזדמנות אמיתית להתחלה חדשה. ה' לא רוצה שנהיה רחוקים ממנו, אז הוא בנה בתוך מערכת היחסים שלנו מקום לשגיאות ודרך לתיקון. ראש השנה ויום כיפור הם מתנות נפלאות עבורנו; זמן מיוחד שבו אנו יכולים לחוש באהבתו וקרבתו של ה'. זה לא זמן לרגשות אשמה והלקאה עצמית.

ה' רוצה שאני אהיה כל כך הרבה דברים, ויש כל כך הרבה אספקטים שבהם העולם זקוק לי, ולכל אחד מאיתנו. לא הייתי רוצה לבזבז אפילו טיפת אנרגיה אחת על שליליות וספקות עצמיים. אני מעדיפה לנתב את כוחי לקולו המעודד של ה' שאומר, "אני אוהב אותך, עכשיו צאי לדרך ותני ליום הזה משמעות!"