יצאנו עם המשפחה לאחד מפארקי השעשועים. זה התחיל כמו תמונה מושלמת - שתי הבנות הגדולות שלנו עלו על הגלגל הענק עם אשתי, ואני נשארתי למטה עם עגלת התינוק, וניסיתי לצלוף בכוכב אדום בעזרת רובה אויר. צפינו בהצגה ובאקרובטים, עלינו על הסחרחרה, שתינו כמות מדהימה של אורנג'דה, וראינו איך הילדים רוכבים בסיבובים על "אופנועים", עד שכולם הסתחררו.

החלק הכי מוצלח הייתה פינת הליטוף. כרעתי לצד בנותיי ועקבתי אחר ההנאה שעל פניהן. הסברתי להן איך ייצרו את הסוודרים שהן לובשות בחורף מצמר של כבשה, ואז מיששנו את "הסוודר של הכבשה". הקשר שחשתי כלפי ילדיי באותו רגע היה כל-כך עצמתי וטוטלי, שפניתי אל אשתי ואמרתי לה, "אלה החיים האמיתיים!"

אבל אחרי שניצְלנו בשמש במשך כמה שעות, הילדות התחילו להיות נודניקיות. נראה כאילו הבקשות שלהן נובעות בזרם אינסופי של "אפשר לקנות קולה? אפשר לעשות את זה עוד פעם?" היום המקסים שלנו התחיל להתפורר במהירות, וידעתי שאנחנו חייבים להגיע למכונית, ובהקדם. ובכל זאת, מכיוון שנותרו לנו כרטיסים מיותרים לעוד כמה מתקנים, החלטנו לנצל אותם עד תום.

עליתי עם בתי הגדולה על מטוס זעיר שעלה וירד, ולא נתתי לבקשה שלה "תוריד ממני את היד" להטריד אותי, למרות שהיא בקשה קודם שאני אחבק אותה כי היא פוחדת. שמרתי על קור רוח גם כשהיא בקשה ממני "להפסיק לעשות קולות", למרות שקריאות ההנאה שלי הושמעו רק מתוך ניסיון להגביר את ההנאה מהטיסה המשעממת והחוזרת על עצמה. אבל כשהיא אמרה לי "אתה יודע, בכלל לא רציתי שתעלה איתי למטוס!" הרגשתי שאני עומד במבחן עצבים רציני. כל כך התאמצתי שהיא תיהנה, עד שהרגשתי כאילו היא ממש סוטרת בפניי. אבל היום כמעט הסתיים ואני באמת רציתי שהוא יסתיים בכיף.

איכשהו, תמיד בסופו של כל דבר נהדר מופיע המכשול הזה, ומנסה להרוס את כל הישגינו עד אז. ובאותו רגע, או שאנחנו טובעים או שאנחנו שוחים. הרגעים האחרונים האלה יכולים לקבוע אם כל מה שעברנו ייקבע לנצח בזיכרון של כולנו בתור חוויה נהדרת או כישלון נוסף.

סוף השנה

בתור עם, אנחנו נמצאים עכשיו ברגעים אחרונים כאלה. אלול, החודש הנוכחי, הוא קצה זנבה של השנה, הימים האחרונים לפני ראש השנה, בהם אנחנו סוגרים את השנה הרוחנית שלנו ופותחים את השנה הבאה. יתכן שלחלק מאיתנו זאת הייתה שנה נהדרת, בעוד שלאחרים שנה לא ממומשת. בכל אופן, זה החודש בו אנחנו יכולים לטבוע או לשחות.

אם נארגן את כוחותינו ונשקיע מאמץ מיוחד להגברת מעורבותנו הרוחנית בחודש זה, נוכל לסגור את השנה הזאת בהצלחה

משום מה, ברגע שהאנטנה הרוחנית שלנו מתחילה לרטוט בהתרגשות מהתקרבותם של ימי הדין, משהו מתעקם בתוכניותינו לרוץ את הישורת האחרונה. מתחילה שנת לימודים חדשה לילדים, זאת תחילת העונה בעבודה וצריכים להשלים כל כך הרבה פערים אחרי חופשות הקיץ. נראה כאילו מישהו רוצה שנפסיד את ההזדמנות המיוחדת לחבר את הקצוות של השנה.

אם נארגן את כוחותינו ונשקיע מאמץ מיוחד להגברת מעורבותנו הרוחנית בחודש זה, נוכל לסגור את השנה בהצלחה. דרך אחת לעשות זאת היא להפוך את חודש אלול למיני-ראש-השנה תוך הכללת שלושת המוטיבים העיקריים: מלכויות, זיכרונות ושופרות.

מלכויות עוסקות ברעיון שא-לוהים שולט בעולמו ובכל מה שמתרחש בו. שיטה אחת בה נוכל להפוך את הידיעה הזו למוחשית, היא לכתוב בכל יום דבר אחד בו ראינו שא-לוהים התערב לטובתנו. זאת יכולה להיות שרשרת ארוכה של אורות ירוקים כשיצאנו מאוחר לעבודה. זה יכול להיות איך שבדיוק מי שחשבנו עליו התקשר או הופיע פתאום במשרד. או אולי התינוק שמעד ונפל, אבל למרבה המזל בדיוק הייתה שם כרית מהספה, שריככה את המכה. אם נחפש את מעורבותו של א-לוהים בעולם הזה, נמצא אותה בכל מקום.

זיכרונות עוסקות בכך שא-לוהים זוכר את כל המעשים ודואג לכל דבר שאנו עושים. לרוע המזל, לעתים קרובות דווקא אנחנו הם אלה שלא אכפת להם מה אנחנו עושים. באלול אנחנו יכולים לנסות להשקיע 5 דקות בכל לילה, כדי לחשוב על היום שעבר. במה טעינו וכיצד נוכל להימנע מטעויות כאלה שוב? אילו דברים נכונים עשינו שעלינו לדאוג להמשיך ולעשות גם בעתיד? וכך, דרך התרגול הזה נתחיל לגלות עד כמה מעשינו חשובים ויקרים.

שופרות במהותן מתמקדות בתקיעת השופר ובקשר הייחודי בין א-לוהים לעם ישראל. יש נוהגים שבכל חודש אלול תוקעים מדי בוקר בשופר בבתי הכנסת. השקיעו זמן קצר בכל יום כדי לחשוב על הקשר שלכם עם א-לוהים ועל השינויים שהייתם רוצים לעשות לפני ראש השנה.

בואו ננצל את רגעי ההווה ונמריא אל על.