אנחנו עוברים דירה בימים אלה, ולמרות חודשים רבים של התרגלות לרעיון, הרגע הזה שבו התחלנו לארוז בפועל היה סוריאליסטי.

כל כך הרבה דברים היה עלינו לזרוק או לחלק. היו פריטים שכבר אין לי צורך בהם, אבל התקשיתי להיפרד מהם, כמו למשל בגדי התינוקות של ילדיי, או סט כלי החרסינה שקבלתי מסבתי. וכך מצאתי את עצמי ניצבת אל מול הארגזים המתמלאים, ושואלת שוב ושוב את אותן שאלות: האם יש לזה שימוש? הוא זה מוסיף ערך כלשהו לחיינו? אם לא, למה זה עדיין כאן? למה לא להתפטר מזה?

תרמתי את הספרים לספריה המקומית ושמרתי רק את הבגדים שאנו עדיין לובשים.

הדחף להיאחז בכל מה שאי פעם רכשנו - בכלל זה אפילו הבית שאנו עומדים לעזוב - שזור באינסטינקט שלנו להישאר במקום. אנחנו משתוקקים לַמֻּכָּר. אנחנו אוהבים את הוודאות המתלווה לאי־השינוי, גם כשעמוק בפנים אנחנו יודעים שאנחנו חייבים להשתנות כדי לצמוח. וכשחיינו עמוסים מדי, קשה ליצור את המרחב הנדרש עבור השינוי ההוא.

חודש אלול, הלוקח אותנו לראש השנה, הוא הזדמנות ייחודית לְפַנּוֹת את כל מה שפג תוקפו בחיינו, וליצור את המרחב הנדרש לנו לצמיחה. אז איך מפנים מקום לשינויים בחיינו? איך מתקדמים הלאה? לפני כמה חודשים יצא לאור באנגלית ספרו של טים גרובר, "לְנַצֵּחַ " (Tim Grover, Winning), ממנו שאובות התובנות הבאות:

סדרו מחדש את השגרה

"מיקוד פירושו שליטה בהתנהגות, כך שֶׁקַּל יותר לעשות את הדבר הנכון, וקשה יותר לאבד ריכוז בשל הדבר הלא נכון". (עמ' 211)

בניית לוח הזמנים היומי שלנו היא הזדמנות לקדם או להרחיק חלקים ממנו, בהתאם לַמִּדָּה שבה הם תורמים לצמיחה שלנו. כדאי לעצור ולבחון את השגרה שלנו: האם החלק הזה יעיל? האם התחנה היומית הזו מוסיפה ערך לחיינו? אם לא, מדוע הם עדיין כאן?

צפו לכך שהשינוי יהיה קשה

"דבר אחד משותף לכל מי שאי פעם סיימו משהו בחייהם: החשק לפרוש. אין אף מנצח שלא שקל לפרוש בשלב כלשהו". (עמ' 218)

כולנו נתקלים במכשולים בדרך לשינוי. לכולנו בא להרים ידיים לפעמים, כשהלחץ וחוסר הוודאות כבדים מדי. הציפיה לכך שההתקדמות תהיה קשה, מכינה אותנו להתמודד עם אי־הנוחות הנלווית אל השינוי.

בחנו את דפוסי החשיבה שלכם

"המאבק מתחיל ונגמר במוח. עלינו לחדש את המחשבות שלנו שוב ושוב - כמו מס יומי שצריך לשלם כדי לחשוב בבהירות. המחשב והטלפון שלנו מקבלים עדכוני גירסה ואבטחה כל הזמן; אחת לכמה זמן אנו מעדכנים את הרעיונות שלנו? האסטרטגיות שלנו? סדרי העדיפויות שלנו? אחת לכמה זמן אנו מאתחלים את האנרגיה הנפשית והשכלית שלנו? מתי בפעם האחרונה עשינו ניקוי ומחקנו תכניות וקבצים ישנים?" (עמ' 56).

בעיות רבות הן תוצאה של דפוס חשיבה מיושן או עיוות חשיבה המונעים אותנו מהשגת מטרותינו. זו יכולה להיות מחשבת "הכול או לא כלום"; זו יכולה להיות הכללת יתר; וזו יכולה להיות נטייה לצפות לאסונות או לדמיין שהכול אישי.

יהא דפוס החשיבה אשר יהא - כדי לטפל בו עלינו לקחת צעד אחור, ולבחון אם המחשבות שלנו מקדמות אותנו או תוקעות אותנו.

כל המטרות המשתלמות יקרות, אבל כך גם הוויתור עליהן

"אם נדמה לכם שהמחיר גבוה מדי, חכו עד שתקבלו את החשבון על אי־עשיית דבר" (עמ' 73)

לעתים קרובות נתנגד לשינוי כי לכל מטרה יש מחיר, והמחיר הזה עשוי להפחיד אותנו. אלא שהפניית הגב לשינויים כדאיים בשל חרדה מפני עתיד לא נודע, יש לה את המחיר שלה, והמחיר הזה הוא להישאר תקועים בְּחיים שכבר לא מתאימים לנו.

הבחירה שלא לעשות כלום נראית כמו הבחירה הבטוחה ביותר, אבל נקבל עליה חשבון בהמשך. והחשבון הזה עלול להיות גבוה בהרבה ממה שהעלינו על דעתנו.

החליטו אילו רגשות ישמיעו קול

"חולשה, עצלות, תסכול, שליליוּת, חרדה. בכל בוקר מחדש נתונה בידינו ההחלטה האם לתת להרגשות האלה זכות הבעת דעה. האם נקשיב להן? או שנשלוט בעצמנו במידה כזו שנאמר, "לא. אני לא רוצה לשמוע אותך. הורידי את היד, אין לך זכות הצבעה היום". זו מהותה של שליטה עצמית: להחליט איזה חלק מכם זכאי להשמיע את קולו". (עמ' 82)

לא הרגשות שלנו מגדירים אותנו. אנחנו יכולים להתקדם גם כשאנו חשים עצלות. אנחנו יכולים לבחור בחיוביוּת ובהכרת טובה גם כשאנו מלאים תסכול. בכל יום ובכל רגע ניתן להחליט לאילו מהרגשות שלנו ניתן זכות הצבעה ולאילו לא ניתן.

פתיחת הדלת לשינוי בחיינו, כרוכה בָּאומץ לבחון מקרוב את האופן שבו אנו מעבירים את הזמן המוגבל שיש לנו כאן בעולם. "הפסיקו לבזבז זמן שאין לכם, על אנשים שאינכם אוהבים, בעשיית דברים שאינכם רוצים לעשות" (עמ' 113).

אלול הוא זמן טוב להתפטר ממה שאיננו צריכים עוד. הוא זמן טוב להחזיק במה שבאמת חשוב לנו. והוא זמן טוב לעבור ממי שהיינו אתמול אל מי שאנו מסוגלים להיות. אלול הוא זמן מעולה ליצור בתוכנו מרחב לצמיחה.