הדרך הכי מפחידה שאני מכירה בעולם הזה היא הדרך ממפעל הפיס אל סניף הבנק שלי. הדרך הזאת, עם הצ'ק בדיו כחולה, שצפון בתוך תיק צד קטן שחבוק בזרועותיי. וההבטחה הרשומה בו ל 49,000,000 שקלים חדשים- לאחר ניכויי מס זכייה במקור. הדרך הזאת - היא פחד מוות.

כמובן שבאופן רשמי הזכייה היא אנונימית, אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין מה עושה אישה צעירה, פשוטת-עם, באמצע החיים, בליווי בעלה על מדרגות משרדי מפעל הפיס.

אני עומדת בתחתית גרם המדרגות ולא מצליחה ללכת. אני כל כך מפחדת מלמשוך את תשומת הלב של העוברים ושבים ברחוב, שאני נשארת לעמוד. אני צריכה להיות הכי רגילה שיש, סתמית כזאת. יומיומית. כאילו בכל יום אני זוכה בפיס, או עדיף בעצם- כאילו גם היום זה לא קרה.

במכונית של אבא שלי, שהגיע לקחת אותנו, לא הוצאנו הגה מהפה. היתה לנו מן תחושה מסתורית ובלתי מוסברת כזאת, שכל מילה שלנו נשמעת גם בחוץ, ועופות השמים איימו להפיץ את הקול לכל שודד מזדמן, אז אנחנו מצידנו נזהרנו ושתקנו.

כל רמזור הקפיץ לנו את הלב וניטרל את יכולת הנשימה. אני דפקתי אז עם הרגל על רצפת המכונית, אבל בשקט כמובן, שלא ישמעו בחוץ חלילה ויבינו ממה הלחץ.

סרקנו במבטינו את כל הרחובות, הלוך וחזור. מאחורי העצים והמכוניות, ליד לוחות המודעות וסתם בפינות הרחוב, וליתר בטחון גם על המדרכה. אלה שהולכים וממהרים היו חשודים והחרידו אותנו במרוצתם, הנינוחים והעומדים על מקומם היו כמובן תמימים למדי כשניסו להרדים את ערנותנו, ראינו אותם, את כולם.

מיפינו במהירות במוחנו כל אזור, ושמרנו מכל משמר את סביבתנו.

תל אביב נקראת קרובה יחסית לבני ברק, אבל אני מעולם לא נסעתי נסיעה ארוכה, מייסרת, מסייטת ובלתי נגמרת כמו אותה נסיעה מבית הפיס בתל אביב, לפגישה החגיגית והמתואמת מראש עם מנהל סניף רבי עקיבא בבנק הפועלים.

כל האפשרויות טמונות היו בתיק הצד השלי, תקוות ענקיות, כמוסות וגלויות, חשובות וסתמיות, רוחניות וגשמיות, לעצמי ולאחרים. כל העתיד היה שם, וגרם לדופק שלי להשתולל.

וכמה שהדרך הזאת ורודה, מתפוצצת מתקוות, מבטיחה עולם ומלואו, ככה, באותה מידה היא מפחידה, היא מרעידה, היא מחשידה מכל משב רוח שמסיט אותך מהכיוון. היא פשוט גורמת לך להיות הכי מאושרת ומרוגשת בעולם, ובו זמנית להיות הכי חרדה וזהירה שיש.

ויש חודש אחד בשנה, חודש אלול, שהוא פיס. בערך 49,000,000 שקלים חדשים. בעצם, הרבה יותר- סתם נתתי דוגמא מהחיים.

וכמה שהחודש הזה מלא בכל הטוב ובכל ההבטחות: המלך בשדה, השערים פתוחים, תמלאו עגלות ותחזרו חזרה, תעשו טוב, תהיו חדשים, טהורים וזכים, זה אפשרי, , זה כדאי וזה עצום! ככל שהחודש הזה פותח את כל האופציות לאושר ועושר, זה הזמן לעשיה ובנייה, לתהפוכות דרמטיות של זדונות לזכויות, להרים את עצמנו גבוה וקרוב-קרוב, ככה הוא מפחיד, ככה הוא מרעיד. ככה מכל פינה ומכל חור צצים שדים שחורים שרוצים לגנוב לי את הצ'ק הזה, את מכרה הזהב הזה, להסיט אותי מהמטרה, לעצום לי את העינים, להרדים אותי בשמירה, לשתק אותי, להשאיר אותי מדממת בצידי הדרך ולברוח. כל השטנים שיודעים מה שיש לי ביד וכמה זה שווה נושפים לי בעורף, רשתות בידיהם ושיניהם החדות מאיימות לעשוק ממני את הכל.

אבל אני לא מתייאשת. אני מתחברת ובוחרת באחריות ובגאון בנצח, בחיים האמיתיים.

ככה אני הולכת לי כל חודש-הזכיה הזה, מבינה את עוצמת השעה,: זוחלת, מפוחדת, שמחה, מתקנת, ממהרת, רוקדת, מתייעלת, משתדלת, ממוקדת, מתרגשת ורועדת. מתפללת ומייחלת "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".