אני כבר בת שבעים, נחושה להשאיר את עדינה, למרות מצבה, בבית. ומסרבת לכל הצעה להעברתה להוסטל. עדינה כבר בת 33 וסדר היום שלי סובב אותה: משעת קומה בבוקר, לכתה למסגרת התעסוקה הנתמכת ושובה הביתה מידי ערב. כל חתונה שאני משתתפת בה מצריכה את התגייסות המשפחה לשמירה על סדר יומה הקפדני והמתוכנן. זאת הסיבה שאני משתדלת לצמצם את היציאות שלי מהבית למינימום ההכרחי. שבתות הם המבצע השבועי שלי: בשבתות עדינה בבית ואני כולי בשבילה, מעסיקה אותה בשעות הארוכות, שומעת ומקשיבה לסיפורי השבוע החולף ותכנוני השבוע הבא, נותנת לה מעטפת תומכת של אמא דואגת.

אני הייתי בת שבעים כבר בגיל 37, כשעדינה הקטנה הייתה תינוקת קטנה ופגיעה בין זרועותיי, תינוקת פגועה- הם קראו לה. תסמונת דאון עם מום מורכב בלב- ככה אמר לי הרופא. ואני – אמא שלה, ידעתי שקיבלתי תפקיד גדול שתחילתו היום, ובמחשבותיי כבר המשכתי לשאתו בגאון עד יום מותי. ההבנה על הזכות לגדל נשמה יקרה וגבוהה זו יחד עם כל הקושי והניסיון הכרוך בכך מילאו את כל ישותי, והרגשתי כבר היום את נפתולי הדרך המאתגרת הזאת. ואפילו שזכינו להיות לה הורים רק במשך שלשה שבועות, כשהשיבה את נשמתה הזכה ליוצרה- אני הרגשתי שכבר עברתי איתה חיים שלמים.


יש דבר כזה לחיות ברגע אחד חיים שלמים.

יש אפשרות לקנות עולם ומלואו בשעה אחת.

מהי הדרך שבה נעניק, אפילו לשנייה בודדת מחיינו, עומק של נצח?

השאלה הזאת צריכה תמיד להעסיק אותנו, אבל בחודש אלול- בו אנחנו מחפשים את הדרך להיות טובים, נכונים, אחרים, להתנתק מטעויות ולהתנקות מכתמי העבר- השאלה הזאת הולכת ומתעצמת. גוברת ומטרידה. תובעת ומאתגרת.

ברגע קטן

השינוי הוא בהחלטה, ובהחלטה אמיתית טמון השינוי.

המחשבה שלנו, כאשר היא אמיתית וכנה ומהדהדת- יוצרת את המציאות שאנחנו רוצים לחיות: אם נחליט בנחישות שאנחנו חותרים לטוב, בשלמות, בוחרים בו בהתמסרות- גם אם קיים מבחינה טכנית מרחק בין התכנונים שלנו למציאות כרגע - אם קיבלנו עלינו לחיות אחרת- ואנחנו נושמים את השינוי, מספיגים אותו בחשיבה ובהוויה, אם כך- אנחנו כבר שם.

בספרו "שערי תשובה" מלמד אותנו רבנו יונה מגירונדי את עוצמת קבלת ההחלטה וכך הוא כותב "ויקבל בלבו כל דברי התוכחות ושלא יגרע דבר מדבריהם" – להחליט בלב לקבל בהחלטיות גמורה לחזור, לתקן ולהיטיב. " והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול כי צידק נפשו בשעה קלה ".

ככה נקנה עולם ומלואו בשעה אחת.