במשך שנים, אני מתוסכלת מחוסר החיבור שלי לאלוהים. זה מתסכל דווקא בגלל שאני בטוחה באמונות שלי – עד כמה שיכולה יהודיה דתייה שגדלה עם הורים שאחד מהם פילוסוף והשני עורך-דין להיות בטוחה במשהו. בגיל צעיר יחסית החלטתי שהאמונה באלוהים הגיונית מבחינתי יותר משאר האלטרנטיבות, ובאופן ספציפי, היהדות האורתודוקסית שלתוכה גדלתי הייתה ההגיונית ביותר מבחינתי גם בתור המסלול העתידי שלי. היו לי שאלות, אבל הייתי מספיק בטוחה, כך האמנתי.

אולם היה פער בין הרובד אינטלקטואלי לבין הרוחני. ידעתי בשכל, אבל לא הרגשתי, לא ידעתי באמת, מתוך עמקי הווייתי. לפעמים, אפילו ברגעי השראה כביכול, שאלתי את עצמי שאלות מאתגרות: האם אני באמת מתחברת לאלוהים ומרגישה בנוכחותו? האם ההתפעלות שלי מהטבע נחשבת כהתפעלות מאלוהים, או האם זה רק המוח שלי שמחבר בינו לבין עולם הטבע שאני מאמינה, בשכלי, שהוא יצר? כיצד אוכל לבנות מודעות אמיתית, עמוקה ורגשית לנוכחותו של האל בחיי, וכיצד בכלל אזהה אותה אם היא תתרחש?

בשלב מסוים, פטרתי שאלות אלה מעליי בכך שתייגתי את עצמי כ"רוחנית אינטלקטואלית". האמנתי בערך של רוחניות, אולם התקשיתי להרגיש אותה בעצמי. הנטיות העמוקות ביותר שלי נטו לכיוון רעיונות ורציונאליות יותר מאשר לכיוון של רגשות. כל עוד יכולתי למקם את עצמי, את חיי הדת שלי ואת הבחירות הדתיות שלי, בתוך מסגרת מובֶנת, לא חשתי צורך לעבוד על הצד הרגשי שלי.

אולי זה לא שהייתי אינטלקטואלית מכדי להתחבר, אולי פשוט פחדתי

עם זאת, לאחרונה התחלתי לתהות אם כל ההתעסקות הזו – כל אותו חוסר חיבור – הייתה פשוט כיסוי. אולי זה לא שהייתי אינטלקטואלית מכדי להתחבר, אולי פשוט פחדתי.

ההבנה הזו היכתה בי כשהייתי בהריון עם ילדנו הרביעי (למה דווקא אז ולא עם שלושת הראשונים? שאלה טובה). אם אני מחפשת שלב מעורר השראה לחיבור רוחני עם אלוהים, לשאת בן-אדם אחר בתוכך בתור השותף של האל לבריאת החיים, זה בהחלט יכול להיות שלב עם הרבה פוטנציאל. התרגשתי עד אין קץ עם כל תנועה עוברית, כל אולטראסאונד, כל צליל של הלמות לבו של התינוק במרפאתו של הרופא. היו פעמים שהרגשתי כל כך מוצפת מהפלא של כל מה שמתרחש בגופי, עד שנראה שאין אף אחד אחר שיוכל להבין זאת כפי שאני מבינה זאת. מצאתי את עצמי אומרת דברים כמו, "זה באמת נס! אני יודעת שכולם אומרים שללדת ילד זה נס, אבל זה באמת ככה!"

האם במהלך אותם רגעים של חיבור לפלאי ולנִסי, השלמתי סוף סוף עם היכולת שלי "להיות" רוחנית?

לא. נרתעתי.

לא עמדתי בזה. במשך שנים, השתוקקתי לכך שאלוהים ירגיש לי "אמיתי" ולבסוף הבנתי שהבעיה היא שההרגשה הייתה שהוא יותר מדי אמיתי, עוצמתי מדי. מוצפת, הייתי מדחיקה מיד את כל המחשבות על המופלאות של קיומו של תינוק ופונה לעסוק בענייני היומיום שלי. השתוקקתי לאותם רגעים של פליאה טהורה, ועם זאת פחדתי מהם וברחתי מהם.

בשלב כלשהו במהלך ההריון, נזכרתי בחלום שרדף אותי במשך זמן רב וכמעט שכחתי ממנו. אינני זוכרת שום דבר מהחלום פרט לרגע אחד: שמעתי את אלוהים אומר את שמי. לא שום דבר אחר, רק "שרה". והייתי מבועתת. לא מכך שהוא יפגע בי, לא מפאת מה שחכמינו קוראים בשם יראת העונש. באותו חלום, ובכל פעם שחשבתי על כך, הייתי מבוהלת רק מעצם החוויה הדמיונית של שמיעת האלוהי – יראת הרוממות, פחד (יראה) מפני היותו כה רם ומרומם.

במבט לאחור על אותו רגע בחלום, אני מבינה שהמוח שלי ניסה לעבד מה פירוש הדבר להיות מחוברת באמת לאלוהים, ואולי זו הייתה הסיבה האמיתית לכך שהרגשתי חסומה מפני אפשרות זו. הנביא ירמיהו תיאר את חוויית הנבואה – החיבור האולטימטיבי לאלוהים בתור – "כָּאֵשׁ... וּכְפַטִּישׁ, יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו, כג, כט). החלום שלי, אולי, היה ניסיון לא מודע להבין הרגשה זו. אולי החלום שלי אמר לי שהסיבה האמיתית לכך שאיני מצליחה ליצור בחיי חיבור אמיתי לאלוהים היה שברמה מסוימת, אני מציבה חומות. אולי ידעתי, בתת-המודע, שאינני יכולה להתמודד אפילו עם ניצוץ קטן של חוויה כזו בחיים האמיתיים, הרי בקושי הצלחתי להתמודד עמה בחלום. זה היה אמיתי מדי בשביל החיים האמיתיים.

את שמו של חודש אלול, המוביל לשנה העברית החדשה, ניתן לקרוא כראשי תיבות של המילים "אני לדודי ודודי לי". מילים יפות אלה לקוחות מתוך שיר השירים (ו, ג), והן חלק מתוך שיר אהבה יפהפה המתפרש לעיתים קרובות כמטאפורה ליחסים בין אלוהים לעמו. מילים אלה מבטאות את החיבור האידיאלי שאנו שואפים אליו בתקופה זו של השנה.

אולם בפרק הקודם של שיר השירים אנו מוצאים סצנה שמתארת הפרדה והזדמנויות מוחמצות. האישה שומעת דפיקה בדלת, כשהיא במיטה. אהובה שם, אולם היא עייפה מכדי לקום ולהתלבש כדי לפתוח את הדלת... וכשהיא עושה זאת לבסוף, הוא כבר פנה והלך משם.

לפעמים אנו עצלים מכדי להכיר בכך שאלוהים דופק בדלת ולפעמים, אולי אנחנו פשוט פוחדים מדי. אולי, עמוק בפנים, האישה משיר השירים פוחדת מהעוצמה של רגשותיה לאהובה, ולכן עליה לאגור לא רק כוחות אלא גם אומץ, כדי להתייצב מולו.

נדרש אומץ להכיר במציאות של אותם רגעים בהם אלוהים מופיע ודופק על הדלת. אותה דפיקה בדלת יכולה להגיע בצורת בעיטה של תינוק או שקיעה יפהפייה. היא יכולה להגיע בזמן שאנו בשירותים ונדהמים לפתע מהמורכבות של הביולוגיה שלנו. היא יכולה להיות פסוק בתורה או תובנה שמכה בנו באופן לא מוסבר ברמה עמוקה. היא יכולה להיות יום שבו הכל מסתדר בצורה כל כך מדהימה שאיננו יכולים אלא להרגיש שזכינו להצצה בסדר השורר ביקום. איזו ברכה היא זו שהוא ממשיך לדפוק בדלת ולהציע לנו את ההזדמנות לא רק בחודש אלול, אלא בכל אותם רגעים, גדולים וקטנים כאחד, לאורך כל חיינו.

האתגר שלנו הוא לפתוח את הדלת ולומר, כפי שעשו הנביאים בימי קדם, למרות הפחד: "הנני" – אני כאן – ואני יודע/ת שגם אתה כאן.