כמו לקבל חיבוק אחרי פחד מתמשך

כמו להתקלח לאחר יום ארוך

כמו לחלוץ נעליים לאחר מסע מפרך

כמו לשתות מים צוננים ביום חמסין

כמו לבכות בכי שהיה בפנים עצור

כמו להדליק נרות שבת בסיומו של יום שישי לחוץ,

ככה זה אלול.

רחמים וחמלה אינסופיים נשפכים עלי,

עוטפים אותי בחיבוק.

שוטפים את זוהמת הלב,

מגלים את כל הרצונות הטובים המסתתרים

בין שכבות יומיום אפרוריות, מדכאות, שקריות.

הוא משחרר, האלול הזה,

מאפשר לפסיעותי להיות קלילות, נמרצות, מרוגשות.

מרווה בי צימאון ומעורר צמא לקרבה גדולה יותר, משמעותית יותר, כנה יותר.

אני בוכה

בכי של תשישות מן השנה הזו,

העמוסה כל כך,

הקדחתנית.

לא הפסקתי לפעול בה,

לא עצרתי לחשוב, לא נחתי לרגע מן הגשם,

לא הנחתי לרוח ללטף פני היגעות,

לא נשמתי אויר צלול

אז עכשיו אני בוכה את הריחוק ממך,

שהשכיח שאתה טוב, ושקרוב אליך הכי מוגן וכייף.

שהשכיח מה אני רוצה ומה נכון לי ומה כדאי.

בכי של התרפקות

על רוך הידיעה כי אהובה אני,

ורצויה,

מקובלת

וטובה.

איזה כייף שהגעת, מאיר באור זך ורך,

מלחש בנעימת סליחות

את כל מילות הגעגוע, ההתרפקות, והסליחה.

מאפשר לי להתאפס על עצמי,

לפתוח דף חדש.