רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אלול

אלול: זמן של קירבה

י״א בסיון ה׳תש״פ י״א בסיון ה׳תש״פ 03/06/2020 | מאת הרבנית ציפורה הלר

שלושים יום נותרו עד ליום הגדול – ראש השנה. חודש זה, חודש אלול, הוא הזמן לאהבה, לפיוס ולתשובה.

"שימו לב! רק שלושים יום! חודש אחד נשאר לשופינג הגדול!"

בעבר, כשגרתי בארה"ב, היה השבוע האחרון של חודש נובמבר קסום ביותר למי שהקניות קרובות ללבו. בימים שבין חג ההודיה שחל ב-22 לנובמבר לחג המולד (ה-25 בדצמבר) ולסילבסטר, עסוקים האמריקנים בקניית מתנות החג. חנויות האאוטלט הגדולות ובתי הכל-בו מעניקים לכל דכפין את חווית ההסתערות על המדפים מלאת האנדרנלין. הפרסומות מכות ללא הרף, בלי כל פרופורציה למוצר שקידמו: "רק היום, גבירותיי ורבותיי. כן! רק היום!" היתה הפתיחה הרגילה לפרסומת שהציעה... גרביים ב-10% הנחה. כל זה נגמר בסילבסטר, בקול ענות חלושה, ואנו נאלצנו לשוב, ללא חמדה, אל תובענותם האפרורית של חיי היומיום.

חודש אלול הוא משהו אחר לגמרי. גם הוא מציין שלושים יום לפני היום הגדול, ראש השנה במקרה זה, אבל אין זה זמן שבו אנו עושים שופינג. זהו זמן לאהבה, לכיסופים, לפיוס, לסליחה ולתשובה.

מהי משמעותה של "תשובה"? אל מה אנו שבים? ירמיהו הנביא הכריז בשם הא-ל: "שובי בתולת ישראל, שובי אל עריך אלה" (ירמיה לא, כ). ירמיהו משווה אותנו לבתולה, שיכולה סוף סוף לחזור אל ארוסה, ולאישהּ גולה, שיכולה לשוב אל ארצה שהיתה נטושה מאדם, ולבנות אותה מחדש.

איש אינו יכול לחזור למקום שמעולם לא היה בו.

איש אינו יכול לחזור למקום שמעולם לא היה בו. האם באמת הרגשנו בעבר קרובים כל כך לא-לוהים, ונכספנו אליו כמו שכלה נכספת לאהובה? האם באמת הזדהינו כל כך עם גורל העם היהודי, עד כדי כך שהישגינו האישיים לא סיפקו אותנו ולא היה בהם כדי לנחם אותנו על הריחוק שלנו ממה שאנו אמורים להיות, כעם?

רבים מאיתנו עונים בשתיקה. רבים מאיתנו חווים רגעים של יופי וחיבור אמיתי, שהיינו רוצים שיימשכו לעד. יש פעמים שבהם אנו מחוברים לגמרי לעם היהודי, ולא מסוגלים להפסיק לִצְפות בחדשות. כמה נפגעו בפיגוע? האם אני מכיר מישהו בשדרות? איך אני יכול לעזור?

מיקרוקוסמוס של גוף ונפש

ההבדל בין סוף נובמבר של האמריקנים לחודש אלול שלנו, הוא למעשה מיקרוקוסמוס - תמצית - של האופן שבו אנו מתייחסים לגופינו ולנשמותינו. הגוף רוצה לאגור, לקנות עוד ועוד. הנשמה מחפשת חיבור, עמוק יותר ויותר.

אשליית החיים הגדולה היא התחושה שהגוף (שכולנו מזהים כבן תמותה) הוא אמיתי וקבוע, ולעומתו הנשמה (שכולנו יודעים שהיא נצחית, 'חלק א-לוה ממעל') היא מושג מעורפל ולא אמיתי, משום שהיא אינה מוחשית.

חכמינו ז"ל אומרים לנו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא" (מסכת אבות, ד, יז). העולם הזה הוא עולם שיש בו פוטנציאל רוחני עצום. זהו מעין מבחן אש, שבו תשוקותינו, קִנְאוֹתינו, השִׂנאות הקטנות שלנו, בוערות בתוכנו. לכל ניצחון על כוחותינו השליליים יש השפעה נרחבת על הקשר שלנו לא-לוהים ולאדם. במובן העמוק ביותר, הדימוי העצמי שלנו נבנֶה בעבודת נמלים של התגברות על יצרינו ותאוותינו. הבעיה היא שאנו קצרי רואי, ואיננו מסוגלים להבחין בתמונה הגדולה שנפרשת לפנינו כשאנחנו נמצאים במאבק כזה. אנחנו עסוקים מדי בקרב עצמו. אנו נכשלים שוב ושוב. אנו נותנים לכשלונותינו להגדיר אותנו, ולערער את אמונתנו בכך שאנו יכולים לנצח במאבק. לעתים קרובות מדי אנו נכנעים למה שהגוף מכתיב לנו, ומשתיקים את שאיפותיה של הנשמה. אנו נכנעים.

הדימוי העצמי שלנו נבנֶה בעבודת נמלים של התגברות על יצרינו ותאוותינו.

לפעמים, כשאני סובלת מחלומות רעים, סיוט אחד מבקר אותי תמיד, ובו אני רואה את עצמי כחוסָה בבית אבות. אני יושבת ליד שולחן פורמייקה בחדר גדול, עם טלוויזיה שנשמעת בקולי קולות, ואיש אינו צופה בה. ארוחת הצהריים, המוגשת בכלי פלסטיק בצבע כתום, מונחת לפניי. מילותיי האחרונות לפני שאני עוזבת את העולם, הן: "אבל רציתי דווקא חזה עוף". זהו. לא קריאת שמע או וידוי. לא פרידה נרגשת מהאנשים הקרובים לי, בברכות והדרכה מוסרית לילדיי. המנצח במערכה הוא הגוף, שבקרוב ייטמן באדמה ממנה נלקח. בסיוט הנורא ביותר שלי, הנשמה מגיעה רק למקום השני במרוץ החשוב ביותר.

מה שהופך את העניין לגרוע יותר, הוא העובדה שאור היום אינו שולח את הסיוט חזרה אל מחשכי תת המודע שלי; חזון מפחיד זה הוא הגיוני ביותר. התלמוד אומר לנו ברורות: הנשמה אינה יכולה לנצח בקרב זה ללא עזרת בוראה.

א-לוהים קרוב

בתקופה זו בשנה, אנו חשים בקרבתו של הבורא יותר מבכל זמן אחר. נדמה כאילו המסך הבלתי נראה שאנו עצמנו אָרַגנו בבחירות גרועות, בכאב ובפחד, מוסט כעת הצידה. בדברי המשל הידוע, דומה א-לוהים למלך שיושב בארמונו ואינו נגיש לאדם הפשוט. פעם בשנה מסייר המלך בממלכתו, במטרה להכיר את נתיניו. כל אדם יכול לגשת לאישיות המלכותית ולומר לו את אשר בלבו, מתוך ידיעה ברורה שהמלך נמצא שם כדי לשמוע אותו. בנמשל, אלול הוא הזמן המיוחד הזה.

כיצד נמצא את המלך? יש מספר כלים שמסייעים לנו להתמקד במהותו ולהתחבר אליה.

1. אמירת תהילים פרק כז - המזמור המכונה: "לדוד, ה' אורי וישעי" - בכל יום בחודש זה.

לדוד המלך, מספר לנו התלמוד, ניתנו חלק משנות חייו של אדם הראשון. על כן, כמו אדם הראשון, נשמתו מורכבת מכל נשמה שתשכון אי פעם בגוף אנושי. מילותיו של ספר תהילים נוגעות במהותה של כל חוויה אנושית אפשרית, במקום העמוק ביותר שלה. הפסוק הראשון אומר הכול: "ה' אוֹרי". משמעות הדבר היא שלא זו בלבד שא-לוהים ברא את העולם הגשמי, הוא גם מנחה אותנו בעולם זה באורו. בדיוק כשם שהדלקת אור בחדר חשוך עוזרת לילד להבין שהאריות והנמרים אינם אלא קולבים ושמיכות, כך אנו מאפשרים לאורו של הבורא להסיר את הפחדים, החטאים והמגבלות מחיינו.

2. אמירת סליחות

"סליחות" הן פרקי תפילה מיוחדים שמתחילים לומר באלול (ספרדים מתחילים בא' באלול, ואילו אשכנזים מתחילים במוצ"ש האחרון של אלול) ואומרים בכל יום עד ליום כיפור. התפילה המרכזית באותן "סליחות", אולי השיא של אמירת הסליחות בכל יום, היא אמירת "י"ג מידות" – שלוש עשרה מידות-הרחמים של הבורא. א-לוהים גילה משהו ממהותו האמיתית למשה כאשר שטח הלה את בקשתו בפניו, "הראני נא את כבודך" - שיתיר לו להכירו.

אנו גשמיים, חיינו קצרים, ורגשותינו הופכים אותנו לסובייקטיביים מאוד.

בסופו של דבר, אי אפשר לדעת את א-לוהים באמת. יכולתנו להכירו מוגבלת בשל העובדה שאנו חיים במסגרת של זמן שמעוותת את תחושת המציאות שלנו. אנו גשמיים, חיינו קצרים, ורגשותינו הופכים אותנו לסובייקטיביים מאוד. מכיוון שא-לוהים מתקיים מעבר לכל הגדרה ותחום, ומכיוון שאי אפשר תמיד להבין אותו, אנו מנסים להקטין אותו, כביכול, כדי שיהיה יותר נגיש לנו. הביטוי הגרוע ביותר של ניסיון זה היה בבניית עגל הזהב. בעקבות זאת, ביקש משה רבנו מילים שיספקו לעם ישראל גישה לא-לוהים, ככל שהדבר אפשרי ביחס לבני אדם.

כל אחת משלוש עשרה מידות הרחמים מתקיימת גם בנו. כשאנו חוברים לקבוצה וקוראים מידות אלה בקול רם, כפי שהדבר נעשה באמירת סליחות, אנו מצהירים מיהו אלוקים ומי אנחנו. זהו מעשה רב עוצמה, ולפי התלמוד, הוא מחולל שינויים אמיתיים.

לפניכם סקירה קצרה של מידות הרחמים ומשמעותן:

1-2 " ה' ה' " (בשם ההוויה – המאוית יו"ד, ה"א, ו"ו, ה"א)
א-לוהים אומר לנו שהוא בלתי משתנה. יש בו חמלה עצומה כלפינו לפני שאנו חוטאים כלפיו, ביודעו שאנו רק בני אדם. וכשאנו נכשלים, הוא פותח את עצמו לשיבתנו אליו, ולהשתנוּתנו. משום כך שמו המפורש, שמשמעו "הוויה", נאמר פעמיים, פעם אחת לפני, ופעם אחת אחרי כישלוננו וחזרתנו.

3. "א-ל"
בניגוד לרחמים האנושיים, שקוצר הסבלנות שלנו ושבריריותנו כבני אדם מגבילה אותם, רחמיו של א-לוהים הם כוח נטול מעצורים.

4. "רחום"
הוא נותן ל"עניים", אלו מאיתנו שלא ניחונו ברוחניות עשירה.

5. "וחנון"
הוא מעניק מתנות חינם.

6. "ארך אפיים"
א-לוהים נותן לנו זמן להשתנות, וכאשר עלינו לסבול כדי שנתעורר לשנות את דרכינו, הוא מתאים את הסבל למצבו האישי של כל אדם ואדם.

7. "ורב חסד”
א-לוהים דן אותנו לכף זכות גם כאשר אנו פועלים (בצורה טובה) מתוך מניעים לא טהורים.

8. "ואמת"
גם אם אדם שגה רבות בחייו ועשה דברים נוראים, א-לוהים עדיין יגמול לו על כל דבר טוב שעשה.

9. "נוצר חסד לאלפים"
א-לוהים מחזק את כוחות הטוב והופך אותם לנצחיים. כך, למשל, כל מי שחי היום מושפע מהטובה שעשה אברהם אבינו בחייו.

10. "נושא עוון"
א-לוהים מאפשר לחטאים לפעול כקרש קפיצה, השולח את האדם לרמה גבוהה יותר שאליה לא היה יכול להגיע לולא חטא וחזר בתשובה. דוגמא לכך היא אדם שהחל לשמור כשרות, ועומד בפיתוי בכל פעם שהוא עובר ליד מזללה לא כשרה. בכל פעם שהוא מונע את עצמו, הוא מתעלה עוד, דווקא משום שמדובר באוכל שהוא מכיר ונהנה ממנו בעבר.

11. "ופשע"
גם אדם שהוא גאוותן ודעתן כל כך, עד שהוא מרגיש צורך לתקוף כל חוק אנושי וא-לוהי - אם הוא נפתח לאמת, א-לוהים ירחיב את אופקיו כך שיוכל לראות מעבר לאגו שלו.

12. "וחטאה"
כשמקור החטא הוא גישה פסיבית, אדישה ומנוכרת לחיים, הוא נובע מהמחשבה: "כל דבר שאעשה ממילא לא ישנה את המצב". א-לוהים ייתן לנו את המתנה הגדולה מכולן, תקווה, אם נגלה נכונות לקחת אחריות. זה נכון גם אם אותה גישה הייתה הלך הרוח של האדם במשך שנים.

13. "ונקה"
אפילו החִספוס, שהוא לכאורה התוצאה הבלתי-נמנעת של הרגלים רעים, יכול להיעלם באמצעות תשובה.

כשאנו מעמידים מידות-רחמים אלו מול כל האנשים בעלי החסרונות שבחיינו (כלומר, כל בני האדם ואנו בכללם), אנו מוצאים את השכינה הא-לוהית אשר שורה בכל אחד מאיתנו, ובכך מחזקים את קולה.

כשאנו משתדלים להשתנות, עלינו לאמוד ביושר את עצמנו, ואת הבחירות שעשינו, שהביאונו למצב הזה. אם נעשה זאת בכנות, נראה ששגינו.

הצעד הראשון בדרך לשינוי הוא הכרה במה שהשתבש בינינו לבין א-לוהים. עלינו לעשות זאת בעצמנו, ללא התערבותו של אדם אחר. איש אינו יכול להעניק לנו בהירות רוחנית. איש אינו יכול למחוק נזק רוחני ונפשי שנגרם לנו. הצעד השני יהיה הכרה בכך שכל הבחירות השגויות הן בסופו של דבר מזיקות. עלינו להרשות לעצמנו לחוש חרטה. הצעד השלישי יהיה שינויים מעשיים בהתנהגותנו.

אם החטאים פגעו באנשים אחרים, יש עוד שני צעדים שעליכם לנקוט. הראשון יהיה להשיב פיצוי כספי, אם הדבר רלוונטי (למשל, החזרת כסף שאתם יודעים שאינו שלכם), והשני יהיה לבקש סליחה ולהתפייס עם מי שנפגע.

בואו נעשה שימוש נכון בהזדמנות שמעניק לנו חודש אלול לחיות חיים אמיתיים יותר, ולחוש פתיחות, אהבה וסליחה גדולות יותר מבעבר.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן