בעוד שרוב חברותי בנות גילי כבר משיאות את ילדיהן ומגלות את ההנאות הטמונות בלהיות סבתא, אני עדיין לא זכיתי להיות לאם.

בכל אירוע אני שותפה מלאה בכל החיוכים וברכות השלום, עד שהבלתי נמנע מגיע. קבוצת הנשים נכנסת לשיחה ערה ומפורטת על צאצאיהן, צאצאי צאצאיהן, חוגים, מורים, בייביסיטר... אני ממשיכה לחייך, מבלי שיהיה לי מה לתרום לדיון, ובדרך כלל גם עוזבת מוקדם.

התחושה שלאחרים יש משהו שלי אין, אינה ניסיון חדש עבורי. עברתי את רוב חיַי הבוגרים כרווקה. כל יום הביא עמו תזכורות שלנשים האחרות יש בעלים. התחושה הזאת שא-לוהים נחוש למנוע ממני את כל הדברים הטובים, הייתה כל כך חריפה, שגם לאחר מספר שנות נישואין, אני לפעמים צריכה להזכיר לעצמי שבאמת יש לי בעל. כשהרגשת הקונפליקט חולפת, אני מסוגלת לפתח תחושות מענגות של הכרת תודה.

כן, אבל לאנשים אחרים יש גם ילדים. הנה זה מתחיל שוב...

לשכנים שלי יש שנים-עשר(!) ילדים. אני שומעת את הצחוק המתגלגל שלהם, קולותיהם נישאים בהרמוניה סביב כל שולחן שבת. אני מציצה בכמיהה מבעד לחלוני, כשכל אחד יושב בגאווה לפי התור על ברכי אביו, או רץ לקבל חיבוק מנחם מאמא.

ידידות שהן אמהות אומרות דברים מתוך כוונה לעודד ולייעץ, אבל הן מצליחות רק להטריד ולייאש. "מה שיש לאחרים לא קשור למה שיש לך".

אבל יש סיבה לכך שדברים מסוימים מתרחשים בקרבתי. אני חושבת שזה שיש לשכנה שלי תריסר, כן קשור אלי. וזה שאין לי, מהווה מסר עבורה – בייחוד ברגעי האימהוּת השוחקים שלה. זה מאלץ כל אחת מאיתנו להתמקד בערך של מה שכן יש לנו – לרצות אותו באמת, בכל לבנו, וכך להגביר את אהבתנו לברכה שבה זכינו.

אני בדרך כלל מרשה לעצמי להסתלק, אבל זה היה רק 15 דקות מאז שהאירוע התחיל! אז בחרתי באפשרות המילוט השנייה – השירותים.

החיים מורכבים מניסיונות. א-לוהים שלח את הנסיבות לקושי הזה. ואני יודעת שהוא חיוני עבור הנשמה שלי, משום שהוא חוזר ועולה שוב ושוב.

לפני שבועיים, יצאתי למסיבת 'שבע ברכות' של ידידה, בביתה של חברת ילדות. ישבתי בין ידידותיה הנשואות הוותיקות, הצגתי את עצמי, וקיוויתי שהשיחה שממנה אני חוששת "תישאר בנמל". אבל היא הפליגה לדרכה מהר מאוד. פלאפון פצח בנעימה. "זה בטח אחד הילדים"; "שלום מותק, אם זה משהו ארוך, אז אולי…"; "כמה ילדים יש לך?"; "שמעתי שחיתנת את הבכורה שלך"; "היא בדיוק ילדה בת"; "מזל טוב!"

אני בדרך כלל מרשה לעצמי להסתלק כשכמות הנחת שנשפכת סביבי מתחילה להיות מוגזמת, אבל זה היה רק 15 דקות מאז שהאירוע התחיל! בחרתי באפשרות המילוט השנייה – השירותים. ישבתי על דופן האמבטיה, כשראשי טמון בין כפות ידי, ותהיתי אם אוכל להישאר שם ולבחון את אריחי החרסינה התכולים עד שהאורחים ילכו. חשבתי, זה לא שאני מחפשת מותרות או רכוש; מדובר בכמיהות מוצדקות. מישהו נזקק לחדר השירותים, אז נאלצתי לצאת מהמחבוא שלי ולחזור לקו האש.

למחרת, בדרך לאוטובוס, ראיתי שכנה הרה שממתינה עם שלושה זאטוטים להסעה שלהם. אני חולפת על פניה כמעט מדי בוקר. לפעמים אני מכריחה את עצמי לחייך; הפעם הסבתי את עיניי. בנסיעה לעבודה, המשכתי להתייסר. עוד יום בלי משפחה. האם אי פעם אזכה לגדל ילד? אולי אני לא ראויה? אולי אני לא מתאימה לזה? התנחמתי מעט בידיעה שהמחשבות שלי, והכאב שנלווה אליהן, מוצדקים.

אולי היה זה ניצוץ של תשוקה שבא לידי ביטוי בין המחשבות השליליות - תחינה כנה נסתרת לשינוי עצמי - שהביאה אל דרכי 'נס של חודש אלול'. נס שהשגתי ביזע ובדמעות. מחשבה בודדת גירשה את הזמזום הטורדני וצעקה לפתע "אל תפסידי את היום הזה!"

לא יכולתי להתעלם מהאמת שבמחשבה הזאת. כל תא בגופי ידע שאני חייבת לעשות את ההחלטה הגורלית. ידעתי שאם אבחר להמשיך באומללות ה"מוצדקת לחלוטין" שלי, אפסיד את כל הטוב שיש בחיי. היום, היום הזה ממש, יש לי אפשרות ליהנות מהקשר ביני לבין בן זוגי; אני יכולה להתענג על הצצה בים האהבה בעיניהם של הורים מזדקנים; יכולה ליהנות ממלים שמרוממות ומעודדות חבר; יש לי יום נוסף להשתפר.

אני לא משלה את עצמי שהמאבק יסתיים כאן, אבל עכשיו יש בי את הרצון החזק והכוונה לטפח את הרצון הזה. אנחנו בונים את חיינו על רגעי מבחן; כל אחד מהם הוא הזדמנות יקרה לצמוח להיות מי שאנחנו אמורים להיות. כשאני מרחיקה את מחשבותי מהעצבות על החסר הזה בחיי, ומאמצת את הטוב שעומד מחייך מולי, אני – עם המון עזרה מלמעלה – משתמשת בכוחו של חודש אלול. אני בוחרת לפתוח אולם מרווח במחשבותיי, לבי ונשמתי – אל היום הזה.