סוללת הפלאפון שלי שנגמרה באמצע שיחה הכריחה אותי לשוטט בבית החולים ולחפש אחר ענתיקה שמכונה בשם טלפון ציבורי. את הטלפון לא מצאתי אולם ליד דלתות חדר המיון נתקלתי במחזה לא שגרתי, אדם בגיל העמידה הורד מאלונקת אמבולנס, צוות רופאים הסתער עליו מייד והחל לטפל בו, רופא אחד קרע את חולצתו, שני החל לתת לו שוקים חשמליים. עוד רופאים ואחיות התקרבו בריצה למקום נושאים בידם מכשירים שונים, ומאבק לחיים ולמוות התרחש במקום.

מקטעי משפטים שהוחלפו במקום הבנתי שאותו אדם התמוטט לפתע באמצע הרחוב, ככל הנראה היה זה דום לב, והובהל לבית חולים על ידי עוברים ושבים.

"איבדנו אותו", הרים אחד הרופאים ידיים והחל לפרוס סדין מעל המיטה.

אוטומטית התרחקתי מהמקום אולם בליבי נשארתי שם, תמונת הרופא המרים סדין ושומט אותו מעל החולה בייאוש לא משה מעל עיני, הייתה זו פעם ראשונה שנתקלתי במוות כה קרוב.
 

***

חזרתי לחדר הטראומה בו היה אבי מאושפז, הוא נדבק בחיידק לא מסוכן אולם לחץ הדם הנמוך והדופק החלש שלו, בצירוף גילו המבוגר, גרמו לרופאים בחדר המיון לא לקחת סיכונים ולאשפז אותו בחדר טראומה. אבי היה צלול לגמרי ולמרות חולשתו הרבה ביקש לראות תמונות של ילדי ולשמוע סיפורים עליהם, דברנו כשמידי פעם נעצמו עיניו של אבי, אולם הן שבו ונפקחו בכוח, מבקשות לראות ולשמוע על העולם שמעבר לכתלים הלבנים. הייתי אמורה להישאר על ידו כל הלילה, עד שבן משפחה אחר יבוא להחליף אותי, וקיוויתי שאצליח לשמור על ערנות.

"שלום מר מאקוב, איך אתה מרגיש?" יעל, הרופאה התורנית קפצה לחדר ורפרפה בגיליון הרפואי, היא סיימה כעת משמרת והייתה בדרכה הביתה.

"אבא שלך מגיב יפה לאנטיביוטיקה", בישרה לי והוסיפה, "רצינו להעביר אותו לפנימית אך הם ביקשו מאיתנו לחכות למחר, עמוס שם מאוד ומחר יתפנו להם מיטות".

יעל פנתה לצאת מהחדר כשמיטה רחבה חסמה את דרכה, שני סניטרים גלגלו אותה פנימה והאחיות עמלו לחבר את החולה לחמצן.

הבטתי במיטה וקפצתי לאחור, היה זה אותו החולה שהוכרז כמת

הבטתי במיטה וקפצתי לאחור, היה זה אותו החולה שהוכרז כמת, הוא שכב מחובר לצינורות רבים, עדיין עיניו היו עצומות והוא לא היה בהכרה, אולם פניו קיבלו צבע חיים והוא נראה ישן.

"יעל, את נשארת הלילה להשגיח על החולה הזה?", ביקש מנהל המחלקה.

"לא הצלחתם להשיג מישהו אחר?"

"לא".

"בסדר".

הבטתי ביעל הרופאה וריחמתי עליה, היא הייתה אחרי משמרת ארוכה בה התרוצצה בין החולים הקשים שבמחלקת טראומה, הדריכה אחיות ניהלה במרץ עניינים טכניים של המחלקה, וכעת במקום ללכת הביתה דורשים ממנה להישאר במקום ולהשגיח על החולה למשך לילה שלם. אולם יעל הנהדרת קיבלה זאת כדבר מובן מאליו, אם אין רופאה אחרת היא תישאר במקום ותשגיח על החולה, הרי אי אפשר להשאיר חולה שרק לפני מספר שעות פרפר בין חיים למוות, ללא השגחה צמודה של רופא.

לילה חשוך וקר ירד על הפינה שלנו, נורה חלשה וחיוורת דלקה מעלינו והאירה באור עמום דמויות שחלפו בפרוזדור. אבי ישן טוב, ואני התנמנמתי על הכורסא לידו. מדי פעם כשפקחתי את עיני ראיתי את יעל יושבת זקופה על כיסאה, עוקבת בעיניה אחרי המוניטור ומשגיחה על בלוני החמצן. לפעמים היא קמה ואיפסה מכשיר, לעיתים הידקה חיבור של צינור ומידי פעם היטיבה את השמיכה סביב החולה ושינתה את התנוחה הקפואה בה שכב.

היא הייתה כה מסורה ודואגת ודמותה החמימה האירה בעיני את הלילה החשוך שבחדר.

בבוקר החולה פקח את עיניו, הוא לא זכר מאומה ממה שעבר עליו מרגע ההתמוטטות, את שמותיהם של בני משפחתו הוא זכר בברור והללו הוזעקו למקום מייד. מצבו התייצב ויעל עזבה את המקום כדי לקחת שעת שינה קצרה ושוב להתייצב למשמרת בוקר בבית חולים.

לאורך כל משמרת הבוקר הקפידה יעל לקפוץ מידי פעם לחולה "שלה" ולשאול לשלומו, ובסיום יום העבודה באה להיפרד ממנו.

אני לא יודעת מדוע, אבל הפריעה לי הצורה בה החולה הזה נפרד מהרופאה, הוא אפילו לא אמר לה תודה רבה.

"אתה יודע מי היא הרופאה הזאת?" שאלתי אותו כשיעל התרחקה מהמקום.

"כן, היא רופאה מאוד נחמדה", ענה לי בקלילות, "היא כמה פעמים נכנסה לכאן ושאלה לשלומי".

"אתה יודע שהיא כל הלילה ישבה לצידך ושמרה עליך?"

האיש נראה המום, "באמת?"

"כן".

"לא ידעתי", התנצל במבוכה.
 

***

התמונה של החולה ההמום ויעל לוותה אותי זמן רב אחר כך, אנשים יכולים לעזור לנו, לגמול עימנו חסדים, לעבוד למענינו ימים רבים ואנחנו לעולם לא נדע מזה.

לפעמים אם קצת נחשוב נוכל בקלות להגיע לכתובת של אותו אחד שעזר לנו. לו היה אותו החולה חושב על מצבו בלילה ומבין שמישהו היה חייב להשגיח עליו, תוך כמה שאלות קצרות לסובבים אותו או לחילופין הצצה לגיליון הרפואי שלו, היה מגיע למיטיבו – יעל, הרופאה ששמרה עליו בלילה כשישן.

אנו נמצאים בחודש אלול, זהו חודש של התעוררות וחשבון נפש, קולו של השופר בדממת הבוקר קורא לנו להציץ לשנה האחרונה ולראות את החסדים הרבים שא-לוהים עשה עמנו, טובות קטנות וגדולות שייתכן ואפילו לא שמנו לב אליהם בשטף החיים:

יום אחד חציתי עם ילדי כביש ופתאום הגיחה ממול מכונית שנסעה בצורה מטורפת ישר לתוך מעבר החצייה, המכונית שעטה לכיווננו, וכפסע היה בנינו לבין תאונת דרכים קטלנית. הנס שלנו היה הצעצוע של בני שנפל לו. לו היינו ממשיכים הלאה לתוך מעבר החצייה ללא העיכוב... אינני מסוגלת לחשוב מה היה קורה אז.

בתחילת השנה רצינו למכור את הדירה, מצאנו קונה שהסכים לשלם סכום גבוה עבורה אך לא מצאנו דירה חילופית באזור אליו רצינו לעבור, וירדנו מהעניין. לא מזמן התברר לי שהמקום אליו רצינו לעבור סובל מבעיות פנימיות רבות, חיכוכים רבים נוצרו בין התושבים במקום והאווירה שם לא בריאה ולא נעימה, מי שרק יכול עוזב ומחירי הדירות באזור זה צנחו פלאים.

העברנו את השנה האחרונה כשנת שגרה נעימה והתעוררנו פתאום לקולו של השופר. זה הזמן לפקוח עיניים, להביט באירועי השנה האחרונה ולהודות למי שפסע לצידנו לאורך כל הדרך הארוכה, נתן לנו כוחות להתמודד עם מכשולים וריפד לנו את הדרך באלפי חסדים קטנים וגדולים, זה הזמן לומר תודה למי ששמר עלינו בשנה האחרונה, כשישנו...