בכל פעם שאני הולכת לרופא השיניים, אני מקבלת הרצאה. את אמורה להגיע לכאן פעם בחצי שנה, ולא בשנה. את אמורה לצחצח את השיניים במשך שלוש דקות רצופות בכל פעם.

כשאני מתקשרת לקבל שרות למטהר המים, אני מקבלת וריאציות שונות שהמוטיב המרכזי שלהן הוא: את לא יודעת שצריכים להחליף את המסננים בתדירות גבוהה? את צריכה להזמין פילטרים לעתים קרובות הרבה יותר.

אני מפחדת להתקשר לחברה שמתחזקת הליכוני התעמלות, משום שבדרך כלל אני מגיעה לטלפון רק כשהוא נתקע סופית. ומה לגבי רחיצת המכונית? נו, עושים את זה תמיד יום לפני פסח, לא?

זה לא שאני מזלזלת בדברים חשובים (הילדים שלי עוברים את בדיקות העיניים בזמן!), אבל נראה שכל בעל מקצוע או איש שירות שאיתו אנחנו מדברים, חושב שהמומחיות שלו צריכה להיות גם שלנו.

"אל תכניסי הרבה בגדים למייבש", אומר הטכנאי. האם אתה מעלה על דעתך כמה כביסה יש לי?! "הציפורניים שלך ממש הרוסות", מוכיחה המניקוריסטית בביקוריי הנדירים. האם את מעלה על דעתך כמה תפוחי אדמה קילפתי?! כלי הכסף זקוקים להברקה, החלונות לשטיפה ולעור המתבגר שלי לא היה מזיק טיפול פנים.

הבעיה (ניסיון? אתגר?) היא זמן. "השקיעי חצי שעה של זמן איכות עם כל ילד מדי יום", מטעימים המומחים. האם אתם מעלים על דעתכם כמה ילדים יש לי?!

כשמדובר במציאות המוגבלת של הזמן, חייבים לוותר על משהו. אני מעדיפה פחות טיולים לרופא השיניים (מי לא?) מאשר פחות זמן עם בעלי והילדים.

סדר עדיפויות

יתכן שהמייבש לא יעבוד תמיד באופן האופטימאלי ושמכונת הכביסה תפעיל עומס יתר על מפסקי הפחת – אבל אנחנו חייבים לבחור מה חשוב לנו יותר. ערבים עם המשפחה, אולי גם שעות יום נוספות עבור המשפחה, עבודה על קרבה לא–לוהים. מובן שהייתי מעדיפה להיראות מושלמת עם בית שנראה כאילו יצא ממגזין עיצוב, אבל אני לא מוכנה לשלם את המחיר (תרתי משמע).

מה שחשוב יותר משיקולי התקציב, זה המחיר הרגשי.

מה שחשוב יותר משיקולי התקציב (לפעמים נראה כאילו שום דבר אינו חשוב יותר משיקולי התקציב!) זה המחיר הרגשי. אני לא רוצה לבלות את הערבים שלי במילוי מטלות, ובינתיים להפסיד את הזמן עם הילדים (למרות שלא היה אכפת לי להתעסק במשהו אחר כשהם מכינים שיעורי בית במתמטיקה!). אני לא רוצה להקריב זמן שבו הייתי יכולה ללמוד וללמד, בשביל שיניים צחורות יותר. ואם מחירה של ארוחת ערב מזינה למשפחה שלי הוא ברזים לא בוהקים ועור ידיים סדוק, אז זאת לא הקְרבה (ואם נראה לכם שהנקודה הזאת ברורה כל כך שטיפשי להזכיר אותה, אתם בטח לא גרים בסביבה שלי).

הרבה פעמים אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו בעיסוקים טריוויאליים על חשבון הדברים החשובים יותר. אפילו ביחס שבין העבודה למשפחה.

אני לא מעודדת התעלמות מוחלטת מכל הזויות האלה, אלא פרספקטיבה מלאה, נקודת מבט כוללת. לרופא השיניים אין פרספקטיבה. הוא רואה את העולם אך ורק מבעד לעדשה של שיניים ישרות ולבנות. לטכנאי התיקונים אין פרספקטיבה. העולם שלו חג סביב מנועים ואמצעי קירור וברזים דולפים. למאמנת הכושר אין פרספקטיבה. הליכונים ומשקולות שולטים בעולמה. התזונאית עוסקת באובססיביות בקמח שיפון ושמרי בירה.

אבל שלמה המלך אמר ש'לַכּל זמן ועת'. אנחנו אומרים שכל דבר יש לעשות במידה, אבל המשפחה עומדת בשורה הראשונה. אנחנו אומרים שהקשר עם א–לוהים הוא מעל לכל. כל השאר טפל.

לא להחמיץ את ההזדמנות

בימים הנוראים אנחנו מבקשים מחילה על ניצול לא ראוי של הזמן והכישורים שניתנו לנו. בראש השנה הסברנו איך אנחנו מתכוונים להשתמש בשנה הבאה בצורה יעילה יותר. ועכשיו, השנה החדשה מוטלת עלינו. עכשיו אנחנו צריכים לפעול על פי החלטותינו. עכשיו אנחנו צריכים לעשות את זה.

כדי להשתמש טוב ונכון בכל הזמן שלנו אנחנו זקוקים למודעות מתמדת

"להרוג זמן" זה מחוץ לתחום בשביל יהודי. אבל כדי להשתמש טוב ונכון בכל הזמן שלנו אנחנו זקוקים למודעות, לערנות מתמדת. קל להיסחף לבקרים בבריכה, קניונים אחר הצהריים וערבים מול הטלוויזיה. לא רק בני הזוג שלנו סובלים מזה. לא רק הילדים שלנו סובלים. גם אנחנו סובלים.

אנחנו סובלים מבזבוז הזדמנויות לאינטימיות, מהחמצת הנאות של קשר אמיתי. אנחנו סובלים מהפסד של רגעי משמעות, מהחמצת הזדמנויות ללמוד ולצמוח. שיחות שהפסדנו, צחוק שהוחמץ, תפילה שאבדה. הכל על מזבח השיער החלק והבגדים המקופלים.

כשאנחנו מבקשים לחיות, אנחנו מבקשים הזדמנות לחיות את החיים במלואם, לתפוס אותם במלוא ההתלהבות. אולי המדשאה תיראה קצת מוזנחת. אולי האפור יתגלה בשערותינו. אבל נוכל להתנחם באהבה ממשפחותינו, בקשר עם הבורא ובידיעה שניצלנו היטב את הזמן.