החופשה הגדולה קיפלה את השמשייה.

ניערה ניעור אחרון את המחצלת, טאטאה היטב את גרגרי החול מהמבואה, תחבה את הקבקבים מתחת למיטה.

ובבוקר קמו הילדים אל שנת הלימודים החדשה.

שלום כיתה א'.

החופשה הגדולה היא הזדמנות.

היא הזדמנות לזמן איכות משפחתי, יותר שעות הורה- ילד, יותר שעות זוגיות, יותר קרבה, יותר שיחה, יותר אהבה.

אבל לפעמים אידיליה משפחתית שכזאת מופרת, או שלא הייתה כל כך מלבלבת מלכתחילה.

"וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל(ויקרא,ט"ז:17)

גם הכהן הגדול ביום הכיפורים מתייחס למעגלים החיצוניים רק לאחר בדק בית אישי ומשפחתי.

מהו הבסיס שעליו בנויה כל מערכת יחסים,

לא מערכת יחסים שטחית ורדודה, אלא אמתית ומשמעותית.

נכון שהמחשבה הראשונה שקופצת לראש היא אהבה?

ואחריה תשומת לב ונתינה, חום ורגישות, הקשבה וסבלנות?  

כל אלה נפלאים והכרחיים, והם נחוצים ונדרשים להעמקת הקשר ולביסוסו, אבל הבסיס האמתי לקשר הוא נאמנות הדדית.

בוא ונשהה עוד רגע במושג נאמנות ונדייק אותו,

נאמן הוא אדם שאני יכולה להפקיד אצלו כספים ללא כל חשש, ביודעי שאקבל את הכסף כמות שהוא כאשר אבקש אותו בחזרה.

זהו אדם אמין, שומר אמונים שלא רק כסף אני יכולה להפקיד אצלו, אלא גם דברים יקרים יותר שאי אפשר להעריכם בכסף.

סודות, מחשבות  ורגשות  כמוסים, בשלווה ובבטחה כי הם ישמעו כמות שהם, ללא ביקורת, השגה או פקפוק, וללא פחד כי יעשה בהם שימוש לרעה.

בלעדיה לא יכולים להיבנות הקומות העליונות, בוודאי שלא לטווח ארוך.

אני רוצה להיות ראויה לנאמנות וגם שואפת ומקווה להדדיות מלאה.

לא מתכוונת לסודות אפלים, או לקופות רוחשות שרצים,

מדברת על דברים הרבה יותר פשוטים,

על הדברים קטנים, שלא תמיד אני מוצאת לנכון לשתף,

כי 'מה זה משנה',

וגם כי 'זה בכלל לא מעניין',

וגם כי 'זה ממש חסר משמעות', וגם 'מה יש פה לספר בכלל',

העניין הוא לא הספור או האנקדוטה כשלעצמם,

הנקודה כאן היא עצם השיתוף,

והמקום  ממנו הסיפור יוצא ממני אל המקום שבו הוא מתקבל.

השיתופים הללו סוללים להם דרך אל אהבת אמת,

בתחילה היא אולי שביל צר, "נָתִיב לֹא-יְדָעוֹ עָיִט" (איוב כח:7)

אבל בהמשך הוא יהפוך לדרך רחבה, "דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ" (דברים כ':17)

הסיפורים הקטנים האלה, הכאילו לא משמעותיים, הם שבונים ומעבים  את הקשר,

ועליו יתווספו האהבה והחום, הרגישות והתקשורת.

אלול רומז לנו על המקום הזה:

אלול קורא לי לשקם את המקום העדין הזה, לשנות את מה שהיה עד היום נורמה ורגילות,

שלא הייתי מודעת לנזקים שהם גורמים ליחסים שלנו.

לסקל ולעזק את הדרך שבה התנהלתי עד היום, ואולי לסלול אותה מחדש.

אבל מי יהיה הראשון שיושיט את היד, מי יהיה הראשון שיפתח את הלב?

"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי(שיר השירים ו:3)

ראשי התיבות של הפסוק הם אלול, והם רומזים את סוד השינוי.

קודם אני.

'תהיה אתה השינוי, שאתה רוצה לראות בעולם'.

(גנדי)