סליחה, סליחות, לסלוח. מילה שגרתית, שקל לפלוט אותה כל עוד לא מתכוונים אליה ברצינות.
לומר: סליחה מה השעה? זה דבר פעוט. להפטיר 'סליחה' לאחר דריכה מקרית על רגלו של האחר, זהו דבר של מה בכך. אבל לבוא אל הזולת ולהתנצל בכנות, על עלבון כבד שהטחנו בו בשעת מריבה, לזה דרוש אומץ לב ואופי.
ככל שהפגיעה בשני חמורה יותר, ככל שאנו פחות צודקים, קשה יותר בקשת הסליחה.
זאת משום שכל עולמנו בנוי מסביב לנקודה אחת – אנחנו. ואם נבקש סליחה, אם נודה ששגינו, יפגע מוקד עולמנו.

ברגע ההיסטורי הכאוב של עמנו, כשאבות אבותינו עמדו מבויישים לאחר חטא העגל, בשעה שנדמה היה שאין עוד תקוה. דוקא אז גילה אלוקים למשה את סוד הסליחות. 

שתמיד יש מי שממתין להם. שמצפה לסליחה שלהם, ויענה עליה ברוחב לב את התשובה הנכספת, במילה אחת - סלחתי! כך הוא הבטיח. המסורת מספרת, שבורא העולם הראה למשה רבנו את סדר הסליחות, ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאים, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.

תגלית המציעה, לשנות את המבט. להחליף את הכיוון. לגלות קצת יותר ענווה. אני דווקא לא מוקד העולם. להסתכל על העולם מנקודת המבט האמיתית שבה אלוקים נמצא במרכז.

אם אנו, בני האדם, נופיע בתמונה במקומנו הנכון, עולמנו לא יתמוטט גם אם שגינו. ואז יהיה קל יותר לבקש 'סליחה'...