רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ראש השנה ויום כיפור

אבא, איפה אתה?

ט״ו באלול ה׳תשע״ב ט״ו באלול ה׳תשע״ב 02/09/2012 | מאת סלובי יונגרייז וולף

לעולם לא אשכח את היום בו גילינו שלאבא שלי יש סרטן.

לעולם לא אשכח את היום ההוא. גם עכשיו, 17 שנים אחר כך, זיכרונו עדיין נעוץ בלבי.

היה זה יום חמישי. בבוקר לקחתי את הילדים למוסדות הלימוד שלהם כרגיל, ואחר כך נפרדתי מבעלי כמו תמיד באיחולי יום נפלא. אחר הצהריים יצאתי העירה ללמד קבוצת נשים. ישבנו יחד במשך למעלה משעה והעמקנו בחייו של שמואל הנביא. תחושת קשר עמוקה חיברה בין כל היושבות בחדר.

השיעור הסתיים והגיע תורה של אמי, הרבנית אסתר יונגרייז, למסור את שיעור התורה שלה. נשים נוספות הגיעו, אבל אמי עדיין לא. שיערתי שהיא בוודאי נתקעה באחד מפקקי התנועה העירוניים, והחלטתי לחזור הביתה. כשירדתי במדרגות הבניין, הבחנתי בדמות בתחתית המדרגות. האדם טיפס על המדרגות באיטיות רבה, ונראה כאילו כל צעד דורש ממנו מאמץ עילאי. התקרבתי, והזדעזעתי לגלות שהדמות הנאחזת במעקה היא אמא שלי. פניה היו אפורות וכבויות.

"אמא!" צעקתי. "מה קרה?"

הלב שלי השתולל. ראיתי דמעה גולשת על לחייה של אמי.

"זה אבא. דיברתי איתו עכשיו. הרופא התקשר. הוא מצא גידול. אבא יצטרך ללכת לבית החולים."

החלל התחיל להסתחרר סביבי. לא יכול להיות! אבא שלי אף פעם לא היה חולה. הוא היה גבר יפה ורחב כתפיים, בגובה מטר שמונים וחמש, סמל לכוח ועוצמה. אני לא זוכרת בכל שנות ילדותי את אבי שוכב במיטה אפילו עם כאב ראש. הוריי היו צוות של חיוּת ומרץ תמידיים. לא היה יום או לילה שבו הם לא היו טרודים בהתקדמות אישית ובנייה. איך יתכן שהאבא המקסים שלי חולה?

אמי נשקה לי וברכה אותי, והמשיכה לעלות. ואני פניתי לחזור הביתה.

לפני שיצאתי מהבניין, ניסיתי להתקשר לבית הוריי אולם לא הייתה שם תשובה. לאבי לא היה טלפון נייד. איפה הוא יכול להיות?

כל הנסיעה הביתה התייסרתי בדאגה - אבא, איפה אתה? אבא, איפה אתה?

אותן מילים התנגנו שוב ושוב במחשבתי. ניסיתי לדמיין לאן אבי יכול היה ללכת. איך מגיב בנאדם כשחדשות נוראיות כאלה מוטחות בפניו? מה הוא מרגיש? מה הוא עושה? איפה הוא?

רציתי לצעוק אולם שום קול לא יצא מגרוני. יש זמנים שבהם פשוט אין מה לומר – הדממה עצמה זועקת ומציפה.

לבסוף עצרתי את המכונית בחניה. הגעתי הביתה. היה לי קשה לצאת מהמכונית. לבי היה כבד ולא ידעתי מה לעשות עם הילדים שלי, במה להתחיל.

תריסי החלון שלנו היו פתוחים. בחוץ שררה חשיכה, וקרני האור המפזזות שקרנו מחדר האוכל לכדו את מבטי. הרמתי את עיניי והבחנתי בשתי דמויות שיושבות ליד שולחן האוכל. האחת גדולה מהחיים והשנייה קטנה ורזה. גביהם היו מופנים אליי.

לא יכולתי להאמין למראה עיניי.

אבי ישב ליד בני. שניהם רכונים מעל לכרך של גמרא, ושקועים בדבריה.

אני זוכרת שהתפלאתי - איך אבא שלי מסוגל לשבת עם הילד הקטן הזה כאילו שהכול כרגיל, מיד אחרי שהוא קיבל את הבשורות האלה?

לאחר כמה רגעים של היסוס, פתחתי את הדלת. דברי תורה מתוקים מלאו את האוויר. סבא ונכד ישבו יחד, ולמדו כאחד.

"אבא!" קראתי.

נכנסתי לחדר האוכל. אבי ובני הסתכלו עליי.

"אבא, ניסיתי להתקשר אליך. אתה בסדר? לא הצלחתי למצוא אותך בשום מקום!"

לעולם אל אשכח את תשובתו של אבי. אני יכולה עדיין לשמוע את קולו ולראות את החיוך הגדול שלו כשהוא ענה:

"בטח שאני בסדר! למה שאני לא אהיה? אני נמצא במקום הכי טוב בעולם! אני יושב כאן בבית שלך, ולומד יחד עם הנכד המתוק שלי משה נתן".

בני חייך כשאבי חיבק אותי.

לא ידעתי זאת אז, אבל באותו לילה אבי ביקר אצלנו בפעם האחרונה. בעוד תשעה שבועות אשב שבעה

כשליוויתי את אבי אל הדלת, לחצתי את ידו בחוזקה. הילדים ואני נפרדנו ממנו ונופפנו בידינו כשהוא נכנס למכוניתו. הוא נופף לנו חזרה ושלח נשיקות באוויר כאילו אין לו שום דאגה בעולם.

לא ידעתי זאת אז, אבל באותו לילה אבי ביקר אצלנו בפעם האחרונה.

לא ידעתי שבני לא ישב עוד לעולם עם אבי ליד שולחן האוכל, וישמע אותו מזמר את מילות התורה.

בעוד תשעה שבועות אשב שבעה.

למרות שימים אחרונים אלה עם אבי חמקו מבעד לאצבעותיי, נותרתי עם זיכרון נצחי: אני רואה את אבי יושב ליד בני, מתוך רצון להעביר צוואה אחרונה, למרות פחדו וכאביו.

אלול

וכשאני עומדת מול האתגרים הגדולים של העולם היום, נשארת בי אותה שאלה:

"אבא, איפה אתה?"

אנחנו מתמודדים עם כאב לא ייאמן.

אסונות בלתי ניתנים לתיאור מכים בנו ועוצרים את נשימתנו.

מאיימים על קיומנו, טילים נופלים, מחבלים רוצחים. אנחנו מוקפים בשונאים.

משפחות מתמודדות עם קשיים כלכליים בעוד האבות מתאמצים בכל כוחם להחזיק מעמד.

אלול כאן. אנחנו מתכוננים ליום הדין. עם מה ניגש לא-לוהים?

אם נהיה כנים באמת עם עצמנו – חטאינו מרובים. כמה פעמים התפרצנו, ריכלנו בלי רחמים, עצמנו עיניים בפני צערו של הזולת? כמה פעמים התפללנו מהשפה לחוץ, רטנו על מצוות והמצאנו תירוצים לחוסר הצמיחה הרוחנית שלנו.

קל להיבהל. איך נעמוד לפני הא-ל? אנחנו כל כך מתביישים ואפילו מנותקים.

איפה להתחיל?

בראש השנה אנחנו מתפללים: אבינו מלכנו. שמע קולנו, חוס ורחם עלינו. פתח שערי שמים לתפילתנו. חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו. חננו ועננו, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו.

כן, זהו יום נורא. אנחנו רועדים כשאנחנו ניצבים לפני הא-ל, המלך שלנו. ובכל זאת, הוא קודם כל האבא שלנו. א-לוהים נשאר האבא שלנו לתמיד, האב המתוק בשמים למעלה. ובדיוק כמו שאב מתעלם מכאבו למען ילדיו, אנחנו מבקשים מא-לוהים להתעלם מהצער שאנחנו גרמנו לו מתוך רשלנות ובמעשה מכוון.

א-לוהים מחכה לשמוע מאיתנו, ומשתוקק שנשוב הביתה

ילד שיוצא מהבית ולא מתקשר הביתה במשך כמה ימים, אינו יכול לתאר את השמחה וההקלה של הוריו כשהוא משמיע סוף-סוף את קולו. אפילו אם לא התקשרנו הביתה לכמה זמן, אפילו אם לא היינו הכי טובים שיכולנו להיות, חודש אלול וראש השנה הם הזמן לחדש את הקשר. א-לוהים תמיד מוכן למחול. הוא מחכה לשמוע מאיתנו, ומשתוקק שנשוב הביתה.

הבה נקרא בחודש אלול זה ובראש השנה לא-לוהים, לאבא שלנו המלא ברחמים ואהבה. הבה נבקש שהוא יסלק מאיתנו כל צער וכאב.

ברגע בו אנו פונים לא-לוהים כאל אב אוהב, מתחילה התשובה שלנו, רגע החזרה. כעת אנחנו יכולים לעמוד באימה ויראה ולפרט את חטאינו. אנחנו יכולים להודות בטעויות ולבכות על הריחוק שיצרנו בינינו לבין אבינו שבשמים. אנחנו יכולים לספר לא-לוהים איך אנחנו מתחרטים על כל הפעמים בהן מחצנו את ליבותיהם של אחרים, תוך התעלמות ממצוותיו הקדושות. אנחנו מתחננים לא-לוהים שייתן לנו עוד הזדמנות לתקן את מעשינו, כך שנוכל לחיות את חיינו מתוך תחושת מטרה ותכלית.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן