"שקט!" צעקתי באמצע מגרש החנייה של הסופרמרקט. הילדים שלי קפאו. בחנתי בחשאי את הסביבה כדי לוודא שאין לי מאזינים נוספים והמשכתי: "נגמר לי הכוח, ונמאס לי מכל התלונות שלכם!" רמת הדציבלים שלי עדיין הייתה מאוד גבוהה.

פניו של בני, שרכב באיטיות על אופניו במרכז מגרש החנייה השתנו בבת אחת מרוב הפתעה. שני הילדים האחרים שהיו איתי לא העזו להרים את עיניהם מהאספלט. ברקע שמעתי חריקה של עגלת קניות, וממש לא התחשק לי להפנות את מבטי כדי לראות אישה לבושה בקפידה מלווה בפמלייתה המלאכית, או איזה אב קורן שמחזיק את ידו של בנו כשהם חוצים יחד את מגרש החנייה. מה הם יחשבו עליי?

לא, רציתי לומר למי שראה את הסצנה. אתם לא מבינים מה קורה כאן.

היינו בסופה של חופשה נפלאה במושב מתתיהו, קהילה שלווה ומשפחתית במרכז הארץ. הרחובות השוממים לרוב נתחמו במדשאות ירוקות, קוטג'ים שקטים היו סדורים לאורך הדרך, ואופניים נסעו בחצרות הקדמיות כמו עטיפות ממתקים מתגלגלות.

יצאנו עם המשפחה לשלושה לילות. בבקרים החמים בחרנו במזגן ונשארנו בבית. שיחקנו רמי ומלחמה וגרסנו דגני בוקר אסורים עתירי-סוכר. אחר הצהריים הצטננו בשחייה או שייט, ובערבים עשינו על האש במרפסת. הילדים הגדולים 'נפנפו' על המנגל, והקטנים יותר שפכו על הנקניקיות שלהם כמויות של קטשופ וכרסמו צ'יפסים מטוגנים למחצה.

למעשה, ככה יתארו את זה הילדים שלי. אבל אם תקראו בין השורות, אז בבקרים הלוהטים הילדים רבו והתקוטטו על מנות הקורנפלקס המתוק שהם לא רגילים לאכול. בשעות אחר הצהריים הם רבו כשהשמש צלתה אותם בדרך לבריכת השחייה (למה אנחנו לא יכולים לקחת מונית כמו כל משפחה נורמלית?!), בערבים הקטנים דרשו לנפנף על המנגל בעוד הגדולים היו טרודים בלהסביר לי כמה מגוחך שאני שמה את הרוטב על הקבב לפני הצלייה.

אבל אני ידעתי שהילדים שלי לא יזכרו את זה בצורה שכזאת, וגם אני לא. משום שעמוק בתוך המזוודות שלנו, בין הכדורים, המַצופים והאופניים, דחסתי גם כמויות אדירות של סבלנות. כך שהצלחתי להתעלם מהקטטות, ולהתעלות מעל להערות המקניטות על המשפחה שבעלי ואני התאמצנו כל כך לטפח. יישבתי את סכסוכי המנגל בדרך הידידותית ביותר שאפשר. וכולם נהנו.

אם הייתם רואים אותי בשלושת הימים האחרונים הייתם מקבלים תמונה שונה לחלוטין

ועכשיו, ברגעיה הממש אחרונים של החופשה, לא הצלחנו למצוא את תחנת האוטובוס שבה היינו אמורים לפגוש את בעלי ויתר הילדים. ובעוד השמש קופחת על ראשינו, ואני רצה אחרי הילדים הרוכבים על אופניהם כדי להגיע לתחנת האוטובוס, התלונות הצליחו לפקוע בי מיתר.

"מי לוקח שני אוטובוסים הביתה מחופשה כשיש איתו שלושה זוגות אופניים?"

"את יודעת כמה חם לי?"

"אמרתם שניקח מונית ופתאום התחרטתם. זה פשוט לא פייר!"

וכך, כשזיעה נקווית בין קפלי צווארי, איבדתי את השליטה ללא יותר מ-15 שניות.

אל תדונו אותי על רגע החולשה היחיד שלי, התחננתי בלבי לגבר עם עגלת הקניות שעבר על ידינו. אם הייתם רואים אותי בשלושת הימים האחרונים הייתם מקבלים תמונה שונה לגמרי. באמת! הייתי אות ומופת לרוגע ושלווה!

ושם, במגרש החנייה, פתאום עלה בי זיכרון.

זה היה לפני שנתיים כשבעלי ואני חזרנו הביתה מחופשה זוגית של 48 שעות, בחיפה. המתנו בתחנה, אווירו הצלול של חודש מרץ לחש באזני רמזים של אביב. הגבעות הרחוקות תחמו את השמים הכחולים. ואז ראיתי אותה. את האישה ההיא! גברת ב'! זאת שלפני כמה שנים השתתפתי בהרצאה שלה. כמה שהערצתי אותה! היא דוקטור לפסיכולוגיה, ושולטת במאגר ידע תורני עצום. והנה היא כאן! יושבת עם בעלה. איזו הזדמנות נפלאה לגשת לאישה כל כך עסוקה כששתינו ממתינות בבטלה בתחנה.

אולם משהו עצר אותי. צליל מסוים בקולה. ואז ראיתי את בעלה – ישוב בכיסא גלגלים, וידיו נטויות בצורה מוזרה בחיקו כמו דוקים. אה, נכון. שמעתי שהיא מטפלת בבעלה המוגבל. זה ככה כבר כמה עשרות שנים. איזו אישה מדהימה! ובכל זאת, משהו עצר אותי.

"יודע מה?" שמעתי אותה אומרת, בקול כועס. "בסדר! אתה לא רוצה ללכת, אז אל תלך. לא יודעת מה להגיד לך. אתה רוצה להרוס לי את הטיול הזה? זה מה שאתה רוצה? זהו, כבר לא איכפת לי יותר."

הזדעזעתי. האישה הזאת שכלפי חוץ משווקת את עצמה כדמות ראויה להערצה, היא בעצם סתם מכשפה בתחפושת!

בעלה האומלל מלמל איזו התנצלות, אבל לא נראה שהיא מקשיבה לו. היא הפנתה את גופה ממנו מעט, כשכל יציבתה משדרת עוינות.

הזדעזעתי. האישה הזאת שכלפי חוץ משווקת את עצמה כדמות ראויה להערצה, היא בעצם סתם מכשפה בתחפושת! האם זאת היא 'מסירות הנפש' שבה היא מטפלת בבעלה המוגבל? בן רגע, איבדתי את כל ההערכה שהייתה לי כלפיה. לא ניגשתי אליה. ובמשך שנים אחר כך, בכל פעם ששמה היה מופיע בתוכנית ההרצאות, הייתי מחמיצה פנים. מה כבר אפשר ללמוד מאישה כזאת?

ופתאום עכשיו, באותו מגרש חניה מלוכלך וישן, נזכרתי בגברת ב', גברת ב' שאולי הגיעה כמוני לקצה החבל שלה. גברת ב' שטיפלה במסירות בבעלה יום אחרי יום במשך כל כך הרבה שנים. גברת ב' שאולי דחתה המון שאיפות וחלומות אישיים לטובת הטיפול בגבר שהיא אהבה.

נזכרתי כעת בפנים שלה.

בבקשה אל תשפטי אותי על רגע החולשה שלי, היא התחננה אלי.

בראש השנה א-לוהים שופט כל אחד ואחת מאיתנו. האם אנחנו רוצים שהוא ידון אותנו על רגעי החולשה והייאוש שלנו? או שאנחנו רוצים שהוא יסתכל עלינו מתוך התמונה השלמה, תוך שימת דגש על הצדדים החזקים שלנו? ואם אנחנו מבקשים מא-לוהים להתעלם מרגעי הכישלון והחולשה, האם לא מגיעה לאחינו בני האדם אותה מחווה? האם אנחנו יכולים לבקש בכנות מא-לוהים לנהוג בנו בהגינות כשאנחנו עצמנו לא מסוגלים לעשות את זה?

ציירתי בדמיוני את פניה של גברת ב' ואת דבריה התלויים באוויר המדכא.

אני רק בנאדם. בבקשה אל תשפטי אותי.

"לא הייתי חולמת לעשות את זה", לחשתי ברכות. ואז חייכתי לילדיי וכיוונתי אותם אל התחנה.