בדרך כלל, בשנה נטולת קורונה, אני לא בדיוק מהמצפים לימים הנוראים. להפך אפילו. כשמגיע חודש אלול יש איזו מועקה קטנה בלב. נו, רק שנעבור את הימים המלחיצים האלה בשלום, עם כל כובד הראש ואימת הדין, ושניכנס כבר לסוכה המוארת ונשיר ביחד "ו־שמחת! ב־חגך!".

ולא רק אימת הדין, יש עוד אימה שמלווה אותי תמיד בתקופה הזאת של השנה: הפחד מאורך התפילה. כאחד שלא נתברך ביכולת ריכוז, תפילות הימים הנוראים הן חור שחור. אינספור פיוטים ארוכים, סליחות שלא תמיד מובנות.

אבל השנה זה שונה. קודם כול, יש על מה להתפלל. הרי גם מופרע הקשב הגדול ביותר, כשהוא מכיר אישית חולה הזקוק לרחמי שמיים - מצליח להתרכז ב"רפאנו". עובדה. אז מה נאמר בתקופה כזאת, שהאנושות כולה זקוקה לרחמי שמיים. השנה יש תפילות שכולנו כבר מחכים לומר אותן, ונדמה לי שגם הן מחכות לנו. נכון, זה לא יהיה בבית כנסת, לא בדיוק ברוב עם, לא במקום שאנחנו רגילים, בטח שלא עם הריפוד שאנחנו מכירים. כסאות כתר יתנו לך. אבל נראה לי שלמרות כל ההתמודדויות, והאמת שדוקא בגללן, זו הולכת להיות תפילה מיוחדת, תפילה שלא הייתה כמותה. אנחנו עוד נזכור את ראש השנה תשפ"א הרבה אחרי שהקורונה תלך בעזרת ה'.

כמעט כל ריאיון ששמעתי ברדיו בימים האחרונים, לא משנה מי המרואיין ועל איזה נושא דיבר, הסתיים באיחול שלו לקראת ראש השנה: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". זה משפט שלא הומצא השנה כמובן, אבל השנה כולם אומרים אותו מכל הלב. אתה יכול לשמוע ריאיון עם, נגיד, חברת כנסת מ'כחול לבן' שמדברת בלהט על ביבי וגנץ והקואליציה והאמירויות, ופתאום, בסוף, היא תיאנח ותאמר בכוונה עצומה, משל הייתה הרבנית ימימה מזרחי: "מה אני אגיד לך, רזי, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. באמת. אנחנו כל כך זקוקים לזה!". כי גם אותה חברת כנסת, בין אם היא תודה בזה ובין אם לא, נושאת עיניים לשמיים בימים אלה ומתפללת. היא כנראה לא תלך לבית הכנסת, אבל אחרי מה שעברנו בחודשים האחרונים, בראש השנה הזה הלב שלה יהמה בתפילה נושנה, שיפה - ובעיקר שונה! - תהא השנה.

במסכת ראש השנה מופיעה אמירה, כמעט הבטחה: "אמר רבי יצחק: כל שנה שרשה בתחילתה, מתעשרת בסופה". מה זאת אומרת שנה שרשה בתחילתה? רש"י מסביר: "שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה, לדבר תחנונים ותפילה, כעניין שנאמר 'תחנונים ידבר רש'".

את תפילות ראש השנה תשמ"ו, וימי ההכנה אליהן בחודש אלול, נאלץ המשגיח הרב חיים פרידלנדר זצ"ל לעשות הרחק מתלמידיו בישיבת פוניבז'. עקב טיפולים רפואיים הוא שהה בימים הנוראים בבית החולים 'מאונט סיני' במנהטן. במקום למסור להם שיחות מוסר על בימת בית המדרש, הוא שלח להם ממיטת חוליו מכתב קצר ומכונן. עד היום, 35 שנים אחרי, לומדים אותו בחורי ישיבות בחודש אלול: "לכבוד אחיי ורעיי. השנה אני צריך לשלוח לכם מרחוק את ברכותיי לשנה החדשה. המרחק הגשמי מגדיל את הכיסופין הרוחניים, ואם כן מקרב את הלבבות קרבה רוחנית יתרה. לכן הברכות נאמרות בכל הלב".

ואחרי הפתיחה המרגשת הזאת הוא עובר להסביר להם את האמירה של רבי יצחק על שנה שרשה בתחילתה: "רבי יצחק נותן לנו עצה לזכות בגזר דין של שפע ברכה - לעשות את עצמו רש. מהו הגדר של 'עושין עצמן כרשין', כפי שמסביר רש"י, ואיך אדם עושה עצמו כרש? ודאי שאין הכוונה שעושה עצמו 'כאילו', אלא שרבי יצחק נותן לנו דרך בעבודת ראש השנה: שהאדם יבין ויבהיר לעצמו בראש השנה שכל צרכיו בשנה החדשה, מדי יום ביומו, נגזרים עליו ביום זה. כלומר, כרגע אין לו כלום וצריך לקבל הכול מחדש".

וכאן מגיעה שאלה: "ואם תאמר: יהודי זה יש לו ברוך ה', פרנסה קבועה, ויש לו גם הון ששׂם במקום בטוח, יש לו כישרונות וקשרים טובים וידידים טובים, יש לו משפחה ובית וכו' - איך יוכל יהודי זה לעמוד בראש השנה לפני הקדוש ברוך הוא כרש שאין לו כלום, כעני בפתח? אלא על האדם לדעת שכל מה שיש לו הוא רק ברצון הבורא יתברך. בראש השנה נגזר עליו על כל יום ויום של השנה הבאה, מה יהיה לו, ועד כמה יוכל לנצל את מה שיש לו. אם כן, הוא צריך לקבל את הכול מחדש, ועכשיו עומד לפני כיסא הדין כעני ורש שאין לו כלום וכולו תלוי בחסדי ה' יתברך, הוא וכל אשר לו. עד כמה שנרגיש ונבין, ובמיוחד בראש השנה, שחיינו מסורים בידי ה', ונודה לו על נפלאותיו בכל עת - באותה מידה נזכה שיגזור עלינו גזרות טובות בראש השנה, ויהיה 'חותך חיים לכל חי' - יוסיף לתת לנו לשנה הבאה חתיכה חדשה של חיים טובים".

והוא מסיים את המכתב: "נזכה לקבל מחדש את מלכותו יתברך, וניזכר לפניו לטובה, ונתעורר לקול השופר לתשובה שלמה, ויתקבלו לפניו תחנונינו ותפילותינו, יפתח לנו את אוצרו הטוב, אוצר חינם של חן וחסד ורחמים".

כשלמדתי את המכתב הזה, חשבתי שהוא נועד לאנשים ברמה רוחנית גבוהה, אבל אני הקטן לא באמת יכול להתפלל מתוך הרגשה כזאת בראש השנה. כך חשבתי שנים. עד הקורונה. השנה, חברים, כולנו בדרגה גבוהה. אני לא מכיר אדם אחד שלא נכנס לראש השנה תשפ"א עם תודעת רש. יש לנו כל כך הרבה דברים טובים ויפים בחיינו, כל אחד עם הטובות שלו, כל אחד עם הדברים הטובים שהוא קיבל בשנת תש"פ, והרי היו לנו גם כאלה ברוך השם, אבל באופן כללי, במאקרו, אשכרה נעמוד בראש השנה הזה כדלים וכרשים: אף אחד לא בטוח לגמרי בפרנסה שלו, אף אחד לא בטוח לגמרי בבריאות שלו ושל היקרים לו, ואף אחד לא בטוח לגמרי מתי ילדיו יחזרו כבר לבית הספר במקום לחכות כל היום שהמורה יכניס אותם לזום.

כן, זה המצב שלנו נכון לערב ראש השנה תשפ"א. ורבי יצחק אומר לנו שמכאן יכולים לבוא דברים מאוד טובים: כל שנה שרשה בתחילתה, מתעשרת בסופה. ולא רק זה: הרב קוק בספרו 'אדר היקר' מדייק שלא נכתב כאן "כל שנה שרשה בתחילתה תתעשר בסופה" או "עתידה להתעשר", אלא "מתעשרת", לשון הווה. הוא לומד מזה שאם אכן נתפלל ביחד, מתוך ענווה, כרשים שמבינים שהכול תלוי באל - אז "כבר בתחילתה יש בידה עושר של סופה". כלומר הישועה כבר נמצאת כאן, בתוך כל אי־הוודאות והסגר והתפילה בלי מזגן.

תחל שנה וברכותיה, תכלה שנה וקללותיה.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".