מי יכול לומר בכנות שמעולם לא הגיב לתסכולים הקטנים או הגדולים של החיים במחאה, "למה אני?"

אני עצמי טועה וחושבת בצורה שכזאת מפעם לפעם. בסתר לבי אני מרגישה שמגיע לי יותר, כאילו חייבים לעטוף את מאמציי המיוחדים בשלטי "זהירות שביר", ובמקום זה, המון פעמים מתייחסים אליהם בחוסר התחשבות מייאש.

עד שערב אחד, שבו נראה כאילו שום דבר לא הולך כמו שצריך, שינה את הכל.

חסד בקופה המהירה

באותו ערב יצאתי מהבית לשיעור בהיסטוריה – האחרון בסדרה של ארבע הרצאות מרתקות מפיו של הרב דוד כץ, תלמיד חכם והיסטוריון מוכשר – שיעור שממש ציפיתי לו כבר כמה ימים. מאוחר מדי גיליתי שאני חייבת להיכנס לסופר מרקט לפני ההרצאה.

"זה לא ייקח יותר מכמה רגעים", הרגעתי את עצמי. "רק אחטוף כמה מוצרים. ואעמוד בקופה המהירה."

תור הקונים בקופה המהירה השתרך למרחקים. וכשהמתנתי – והמתנתי! – האיש שעמד מאחוריי בתור וחיפש בדריכות כל קליינט פוטנציאלי, התחיל לחקור אותי על פרטי ביטוח הרכב שלי. עניתי בקצרה, עוקבת בעין אחת אחרי הקופאית, אולם לא נראה שהיא יותר קרובה אליי ממה שהייתה כשנכנסתי לתור.

"התור הזה לא זז", מלמלתי.

"נראה לי שיש להם בעיה עם הקופה הרושמת", העיר השכן שלי בחדווה.

מייד יצאתי מהתור ועברתי לקופה הסמוכה – שגם עליה היה כתוב "קופה מהירה" והתור בה היה קצר באופן משמעותי מזה שלידה.

נראה שהקופאית הצעירה בתור הזה הייתה חדשה במיוחד בעבודה. היא עצרה תכופות לבדיקות ממושכות של מחירים, לתיקון טעויות וכדי לקרוא באטיות למנהלת שתעזור לה, כך שגם התור הזה התקדם בצעדי צב. הסתכלתי על השעון כל 10 שניות, מנסה לאמוד כמה זמן ייקח לי להגיע אל בית הכנסת ולמצוא מקום חנייה בקרבת מקום... בהנחה שבכלל תהיה אפשרות למצוא חניה כשאגיע לשם.

"סליחה", מלמל קול ליד אוזני.

"רוצה לעקוף אותי?" היא שאלה, "אני רואה שיש לך רק פריטים בודדים."

עדיין לא שכחתי את סוכן הביטוח, ולכן הפניתי את ראשי בזהירות. לפניי עמדה אישה מבוגרת, שהמתינה בסבלנות לתורה. היא הנידה את ראשה לעבר שלושת הפריטים שנחו בעגלה שלי. "רוצה לעקוף אותי?" היא שאלה, "אני רואה שיש לך רק פריטים בודדים."

כך, החלפתי מקום עם מיטיבתי, תוך הרעפת שפע תודות על ראשה. עכשיו ידעתי שיש לי איזה סיכוי להגיע בזמן להרצאה. שילמתי על הקנייה, אמרתי תודה אחרונה לאישה החביבה ויצאתי החוצה.

חסד בחניה

זחלתי ברחוב החשוך שליד בית הכנסת, מחפשת לשווא מקום חניה עבור המיני-ואן שלי. הזמן הלך ואזל.

ואז הבחנתי בו – מלבן צר וריק בין שתי מכוניות. אחרי ארבעה ניסיונות, חציו הקדמי של הרכב עדיין בלט אל הכביש בזוית מוזרה ומכוערת. העברתי באנחה הילוך לרוורס והתכוננתי לנסות שוב.

מישהו צפר לידי, וגבר במכונית סימן לי לפתוח את החלון.

"המכונית שלך ממש מול הכניסה לחניה שלנו", הוא אמר בקול מתנצל. "אשתי צריכה לחזור מאוחר יותר, והיא נוהגת ברכב מסחרי גדול. נראה לי שלא תהיה לה אפשרות לתמרן לחנייה אם הואן שלך יעמוד כאן."

"אני בסך הכל נכנסת לבית הכנסת כדי לשמוע הרצאה", אמרתי בייאוש. "זה ייקח רק שעה, פחות או יותר". הנחתי את ידי על מוט ההילוכים מתוך השלמה עם ההתנגדות שעומדת לבוא, והתכוננתי לצאת שוב למסע החיפושים המייגע.

האיש חשב לרגע, ואז חייך. "יודעת מה? את יכולה לחנות בחנייה הפרטית שלי." הלב שלי ניתר בהפתעה.

וכך, כשאני מודה לו מכל לב, הצלחתי לפנות ולגלוש בקלות אל החנייה הרחבה שלו. ומשם מיהרתי אל בית הכנסת, כשעיני האחת אחת נעוצה בבית הכנסת והשנייה בשעון.

פנים ידידותיות

כמצופה, כמעט כל המושבים היו תפוסים. הקהל כבר ישב במקומו והמתין לתחילת ההרצאה. דמיינתי את עצמי נדחקת לפינה בקצה החדר, בקושי יכולה לראות או לשמוע.

וכך, בעודי עושה את דרכי אט אט לאורך המעבר, מחפשת מקום פנוי בתוך ים הפרצופים הזרים, פתאום שמעתי מישהי שקוראת לי.

"ליבי, כאן!"

לקול היה מבטא קלוש והוא נשמע יותר מקצת מוכר. עקבתי אחריו עד שהגעתי למקורו, וגיליתי חברה של אמא שלי, שעלתה לא מזמן מלונדון, מנופפת לעברי בחיוך גדול. "אני כל כך שמחה שהגעת!" היא קראה. "בואי, בואי נמצא שני מקומות צמודים."

לפני שהספקתי למחות, היא נעמדה על רגליה ונטשה את מקומה הקודם במרכז בית הכנסת, כדי להוביל אותי לאורך המעבר. הלכתי אחריה עד לאחת השורות הראשונות, למקום שבו צריכים להפנות את הראש בחדות שמאלה כדי להסתכל על המרצה. היא הצביעה בתרועת ניצחון על שני מושבים צמודים, ואנחנו מיהרנו להפגין עליהם בעלות.

בהשפעת חמימותה וחיוכה הקורן, הרגשתי איך המתח שליווה אותי כל הערב גולש ברכות מכתפיי, כמו מעיל כבד שנהייה למיותר. יצאתי מהקור. חשתי שאוהבים אותי ודואגים לי.

שלוש פעמים באותו לילה נלחצתי והייתי מודאגת ומוטרדת מחששות ותסכולים, ושלוש פעמים מישהו צץ וסילק את הבעיות.

אבל למה אני צריכה לעבור את כל הלחץ הזה מלכתחילה? שאלתי את עצמי. במילים אחרות, "למה אני?"

זה היה הרגע בו שיניתי את המיקוד וגיליתי שאולי לא הכל עוסק רק בי.

זהב נוצץ

ראש השנה. שנה עברית חדשה קרבה ובאה, ואלה הימים בהם כל אדם ואדם עובר תחת בדיקתו הדקדקנית של אלוקים, שבוחן ודן את מעשיו. לשלושה אנשים (ששניים מהם איני מכירה כלל) יוכנס עוד מטיל זהב נוצץ אל כף המעשים הטובים, בזכות מעשיהם בלילה זה.

הרבנית ציפורה הלר סיפרה פעם על חברה שלה, שסבלה מבעיות רפואיות חמורות שכמעט גרמו לה להפסיד את בר-המצווה של בנה. בעזרתם של כמה ידידים וקרובים נאמנים, היא הובלה מבית החולים לאולם, והגיעה על כסא גלגלים בדיוק בזמן לדרשת בר-המצווה של הבן.

אולי הייתי צריכה לעבור את הסבל הקטן שלי כדי ששלושה אנשים אחרים יצברו זכויות מזה שהקלו עליו

כששאלו את החברה של הרבנית הלר מדוע לדעתה היא הייתה צריכה לסבול כל כך הרבה, היא ענתה בפשטות, "אני חושבת שהתפקיד שלי הוא לתת לאחרים את האפשרות לזכות לעזור לי..."

אולי הייתי צריכה לעבור את הסבל הקטן שלי כדי ששלושה אנשים אחרים יצברו זכויות מזה שהקלו עליו. בקופה המהירה, ברחוב החשוך ובאולם ההרצאות – חסד דו סטרי. ובעוד שבלילה הזה אני הייתי המקבלת, שלושה בני אדם אחרים זכו להיות הנותנים ברי המזל.

בריקוד גמילות החסדים שמכלכל את החברה שלנו, צעדינו תמיד תואמים. כשאני נופלת, אחרים צועדים לפנים. ה' ברא את עולמו כך שלכל חסר, מוכן דבר מה שימלא אותו. לכל פטיש יש מסמר, לכל חתיכת פאזל יש חתיכה מתאימה. כמו דמויות בריקוד עם, היש והאין בעולם תמיד מתחלפים תוך שהם מציעים לכל אחד ואחת הזדמנות לתת או לקבל.

יהי רצון שמטילי זהב נוצצים יכבידו בראש השנה הזה על כפות הטוב במאזני הדין שלנו.