בדיוק לפני שנה השתתפתי במסיבת חנוכה שהתקיימה תחת הקונספט של אחוות נשים. כרטיס הכניסה למסיבה היה דופק פועם ומגדר. התקהלנו, התחבקנו, השתעלנו, וכל זה מבלי להמר על חיינו. הגענו כדי לשמוח, להזדהות האחת עם השנייה, לדבר עם העיניים, להרגיש אבוקה אחת מהודקת היטב.

אחרי המסיבה התיישבתי לכתוב לעצמי את הסוד הקטן שגיליתי במסיבה על האושר העדין והחמקמק.

_____

זו הייתה חוויה מעולם מקביל. ברדק אמתי בהסוואה של מסיבת חנוכה. מועדון ריקודים חשוך שממוקם מאחורי חניון, שנראה היה כמו תחנת גריטה.

את כניסתי למועדון קידמה מוזיקת טראנס לא מווסתת ובאסים שהצמידו אותי לקירות. 

רחבת הריקודים הסוערת נראתה כמו עיסה דביקה של נשים שלא נילושה היטב. קוקטייל של בנות עם חולצות ספגטי וארוכות שרוול, מטפחות, קעקועים, פאות שנחפפו ואחת עם זר פרחים מוזר על הראש.

הייתה שם אוירה פלורליסטית כנה. כזו שגרמה לנו לא להתבייש. להיחשף ולצעוק ברגע אחד של שפיות ״אפילו שעשינו משו רע״. בין אם שיקרנו את עצמינו, או את החברה שבה אנו חיים.

רצינו לאבד את הראש, לחסל את ההיגיון. לא לשפוט. לא לחשוב על תוצאות הפריימריז בליכוד (היו ימים). למאוס לרגע במנגנונים החברתיים הכל כך מחייבים. דמוניזציה לאנשים שמכתיבים את גבולות הגזרה בחוץ.

להתמכר לחוויה של העצמה, של פריפריאליות, של ייחודיות.

והכל כדי לשמוח.

האווירה הדחוסה והחושך הסמיך הפילו לי את כל השאלטרים. עברתי חוויה של קצר חשמלי מתמשך. הראש לא עבד והגוף התפרק מכח האינרציה.

התפקדתי כמו כולן. שכחתי את עצמי לדעת.

בלילה חזרתי לדירה, ודבר ראשון מיהרתי לוודא שנרות החנוכה שהשארתי לבד לא חרכו שום דבר. הן היו שם, קטנות, זעירות וחיוורות. קצת התביישתי כי הסרחתי כמו מעשנת פאסיבית.

התקלחתי חמש פעמים כדי למחוק עדויות וחזרתי לנרות שלי, נקיה וטהורה כמתבקש. פתאום בשקט הזה, הרגשתי קצת מבולבלת.

השמחה האמיתית שביקשתי להשיג במסיבה בגאגרין הייתה שמורה לי בדירתי בקטמון. גנוזה באור העדין שהפיקו הנרות שלי.

האור הזה שאילץ אותי ברגע מבורך של שקט, לחוות את עצמי ולהתמסר. לא לברוח. להתבונן היטב ולהתחבר למקורות האושר שמצויים בתוכי פנימה. עמוק עמוק מתחת לקליפות.

האושר האמיתי נשזר בקווים עדינים ורכים כל כך, צריך רק מעט שקט כדי לחוות אותו.

בברכת חנוכה שמח שמח!!