אני מתבוננת סביבי על העולם שבו אני חיה, וכמהה למצוא גדוּלה. היכן גיבורינו הנעלים? את המלה "גאון" זורקים אצלנו בחופשיות יתרה, "כוכב", "תופעה"... האם יש במילים הללו משמעות כלשהי? מי הם באמת האמיצים בעלי היכולות המיוחדות שעל פיהם אנחנו צריכים לעצב את עתידנו?

ואז מגיע חנוכה ואני מתמלאת יראת כבוד והשראה, ממה שחבורה קטנה של מכבים הצליחה לעשות. הם באמת שינו את העתיד.

כשהיוונים ניסו לעקור את החיים היהודים בישראל, השיבו המכבים מלחמה שערה. שום מכשול או טענה הגיונית לא הצליחו לייאש אותם. הם לא כינסו פגישות מומחים, הם אפילו לא ביקשו חוות דעת נוספת. הם ידעו מה הם חייבים לעשות, ואת זה בדיוק גם עשו.

באקט אמוני טהור, הם לקחו את כלי הנשק שלהם, ויצאו להילחם נגד הצבא הגדול והחזק בעולם. זה היה חסר היגיון, אבל הם לא עצרו לשאול שאלות.

מה שאתם ואני היינו מחשיבים היום כמעשה של חוסר שפיות, או מה שמומחים צבאיים היו מגדירים כמשימת התאבדות, היה בסופו של דבר אחד המעשים הנפלאים ביותר בהיסטוריה היהודית. הא-ל נענה והביא להם את הניצחון – אבל רק בגלל שהמכבים עשו את הצעד הראשון.

היסטוריה נוצרת על ידי אנשים נועזים שקמים ומוכנים להקריב הכל למען הדבר שבו הם מאמינים.

כשהמכבים הגיעו לירושלים, הם מצאו את המקדש מחולל ומזוהם. מול השפלה מוחלטת של ערכיהם ואמונתם, התרוממו המכבים שוב מעל לחוקי הלוגיקה, וסירבו להדליק את המנורה בשמן שאינו זך, כתית (השמן הראשון שיוצא מסחיטת הזיתים) וטהור – למרות שעל פי דיני התורה היה להם מותר לעשות את זה. הם היו נחושים להדליק את המנורה בצורה המושלמת ביותר שאפשר. ואז, שוב התערב א-לוהים בחוקי הטבע ועשה שהשמן שבפך הקטן יבער שמונה ימים.

כשאני סוקרת את ניסי החנוכה, אני חושבת לא רק על הניצחון הצבאי או על השמן שבער שמונה ימים. אני חושבת על האומץ של המכבים, על ההקרבה העצמית שלהם ועל אמונתם המוחלטת בא-לוהים, שבעזרתם יכלו לממש את הבלתי אפשרי.

לא תמיד ההיסטוריה נוצרת ממעשים פרגמטיים או הגיוניים. הרבה פעמים היא נוצרת על ידי אנשים נועזים שקמים ומוכנים להקריב הכל למען הדבר שבו הם מאמינים.

סיפור החנוכה קורא לנו להתיר את כבלי הלוגיקה, לשכוח מה "נשמע הגיוני", וסוף סוף להילחם את מלחמותינו. איראן גרעינית? עוני וסכסוכים מבית? התרחקות מערכים? הפוטנציאל 'להביא את השינוי' כמו המכבים, נמצא בכל אחד ואחת מאיתנו. אנחנו חייבים להילחם בבלתי אפשרי, משום שרק אז נצליח לחולל את השינוי; רק אז נוכל לשנות באמת את ההיסטוריה. את ההיסטוריה האישית שלנו, ושל העולם כולו.