כשגדלתי בארצות-הברית, עברתי מכתה ד' מבית ספר ממלכתי, שהיה כמעט כולו יהודי, לבית ספר פרטי נוצרי. מאז עברתי בחיי כמה שינויים גדולים ביותר, אך אותו מעבר, לכיתתה של גברת מיטשל בבית הספר ההוא, היה השינוי הטראומטי ביותר שעברתי בחיי.
הייתי ביישנית להחריד, תמימה וחסרת ביטחון, תערובת קטלנית לילדה בת שמונה שזה עתה הגיעה לשכונה. נכשלתי בכל הבחינות בהיסטוריה יוונית, המקצוע העיקרי בתוכנית הלימודים של כתה ד', ומשום כך נאלצתי להישאר בבית הספר לאחר שעות הלימודים, מדי יום ביומו, כדי ללמוד. אך בעצם, זו הייתה הקלה, משום שנכשלתי גם במגרש המשחקים. יום אחד ניגשה אליי בתו של שופט מקומי, לבושה חולצה ועליה הדפס של תנין, עם חבורת ילדים מצחקקים, ושאלה: "מאיפה הבגדים שלך, מהמזבלה?"
שיעורי המוזיקה היו הגרועים ביותר. בשנים הקודמות למדו חבריי לכיתה מערכת של תנועות שייצגה את תווי השיר ששרנו, אך אני לא למדתי את התנועות הללו בבית הספר הממלכתי. תמיד הסתכלתי על מי שישב לידי, מנסה לחקות את תנועותיו ולהתאים את עצמי לכל השאר.
ואז הגיעו ההכנות להופעת חג המולד.
הייתי התלמידה היחידה שלא הכירה את מזמורי חג המולד.
הייתי התלמידה היחידה שלא הכירה את מזמורי חג המולד. המלים היו מבלבלות. במהלך החזרה על אחד המזמורים, שאלתי את המורה: "סליחה, גברת וידור, מי זה ישו?"
גברת וידור, חברה נאמנה במקהלת הכנסייה, התלהבה. "שאלה מצוינת! ישו הוא הא-ל."
"אז למה אנחנו שרים, 'ישו, הא-ל'?" הקשיתי, "זה די טיפשי להגיד: 'א-ל, א-ל'."
גברת וידור נתנה בי מבט זועף, ואני לא הגבתי. התביישתי בעצמי. הייתי ילדה רעה.
לא לעשות גלים
העניינים התחילו להתבהר כשהגעתי לחטיבת הביניים. למדתי להתלבש כמו שאר בני כיתתי, לדבר כמותם ולהתנהג כמותם. סוף סוף התחלתי להשתלב. זה היה חלום שהתגשם.
ביום מושלג אחד בדצמבר, בעודי מחכה לאוטובוס העירוני שיביא אותי לשכונה היהודית של בולטימור, שאלה אותי בת כיתתי ארין, "מה את עושה כששרים את מזמורי חג המולד?"
-"מה זאת אומרת?"
-"זאת אומרת, כששרים 'ישו' וכל זה. אנחנו יהודיות, אנחנו לא יכולות לשיר את זה."
השאלה מעולם לא עלתה בדעתי כל אותן שנים. לא עלה בדעתי שעליי לעשות משהו שונה ממה שעשו חבריי הנוצרים.
אך הערצתי את ארין, שאחר כך הייתה לנשיאת מועצת התלמידים שלנו, ולבמאית בקבוצת תיאטראות ברודווי בניו-יורק. הדבר האחרון שרציתי היה לעשות גלים. עם זאת, ידעתי שהצדק אתה.
במהלך ההופעה של אותה שנה, כששרו את מזמורי חג המולד, הבטתי לעבר עמדת זמרות האלט ועקבתי אחר מעשיה של ארין. מייד אחרי ששרנו "הבה נסגוד לו", חתמה ארין את פיה ולא שרה, "ישו, הא-ל". בלב חרד, עשיתי גם אני כמותה.
במשך שש שנים, מאותה הופעה ועד לטקס הסיום שלי, חתמתי גם אני את פי שנה אחר שנה, ומעולם לא סיפרתי על כך לאיש.
אך היה זה צעד משמעותי עבורי.
ברגע זה של שתיקה, אני אומרת לכם שבאיזשהו מקום, עמוק בלב, אני יודעת שחשוב להיות יהודי.
למעשה, במבט לאחור, היה זה כנראה האירוע השנתי החשוב ביותר של ילדותי. זו הייתה דרכי הצנועה להצהיר בפני מוריי האהובים וחבריי היקרים: "תראו, אני לא יודעת הרבה על יהדות. אני לא יודעת הרבה יותר מזה שאסור לי לשיר את המילים האלה. אך ברגע זה של שתיקה, אני אומרת לכם שבאיזשהו מקום, עמוק בלב, אני יודעת שחשוב להיות יהודי. עמוק בלב אני יודעת שזה אומר שאני שונה... ואני באמת מקווה שזה לא אומר שאני ילדה רעה."
בתי, מעיין
אני בוכה הרבה. אני בוכה כשאני שומעת מוזיקת קאנטרי עצובה, כשאני קוראת את עמוד החתונות במוסף סוף השבוע, כשאני שומעת את התקווה, כשאני קוראת את האתר של aish.
אבל אין דבר שגורם לי להזיל דמעות יותר מהצגת החנוכה השנתית של בתי.
השנה, ולא תהיה זו הפעם הראשונה בשבילי, אצפה בביתי מופיעה בהצגת החנוכה בגן שלה. השנה, מעיין שלי תעמוד עם כל שאר בני הארבע ובני החמש, לראשה כתר דמוי להבה, ותשיר איתם אותו שיר שהם שרים כל שנה על גירוש החושך. ואז תחזיק מעיין בידיה בובה וסידור, ותשיר אותו שיר שהם שרים מדי שנה, המספר כיצד התחבאו היהודים מפני היוונים במערות, כדי שיוכלו לחיות את חייהם כיהודים.
אני אתבונן מסביב ואראה אימהות שעיניהן יבשות, ובידיהן מצלמות דיגיטליות, ואני אדע, שאימהות אלה, כשהיו ילדות, שרו בדיוק אותם שירים בהצגות החנוכה שהעלו.
ואני אבכה, כי אני אזכור שמעיין, בכתר דמוי הלהבה שלה, היא בתה של אותה ילדה שעמדה על הספסלים ושרה מזמורי חג המולד.
אני אבכה כי לבי לא יכול לשאת את תערובת התדהמה וההודיה שאני חשה, כשאני נזכרת שאותה נערה ששתקה לרגע אחד בעיצומו של השיר, הפכה אם לילדים שממלאים את השולחן בליל שבת בסיפורי פרשת השבוע; ילדים שהשיר האהוב עליהם הוא "ירושלים של זהב", ושאין להם מושג שחנוכה הוא לא החג היחיד שמגיע בדצמבר.
אבל יותר מכל, אני בוכה כשאני רואה את מעיין שרה את שירי חנוכה בקול גדול, כי אני יודעת שאני מגדלת בת שלעולם לא תצטרך לדאוג, ולחשוב שאם היא יהודיה טובה היא ילדה רעה.
(12) אנונימי, 6/12/2015 12:30
בכיתי כשקראתי, מהתרגשות מהכתיבה היפה ומהודיה על יהדותי
(11) רוחלה 20, 12/12/2012 06:26
נכון, היהדות גזענית.
אני יהודיה מאמינה אני מקיימת מעט מאוד מצוות.....כי זזה מאוד קשה ץ יש הרבה ראיות לכך שהיהדות גזענית,אנו מכונים בתורה כעם סגולה,או בפסח אנו חוגגים ומקללים בתפילתנו "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ובשמך לא קראו"ןכ"ו .....
(10) הדס, 9/12/2012 12:47
חבל שארין לא קוראת את זה..
(9) תמי, 9/12/2012 12:16
ואני ביתי כשקראתי את מאמרך, ילדה טהורה ונשמה קדושה.
(8) \, 23/11/2008 12:25
כתבה גזענית להפליא
למה סתם להגיד דברים? למה להעליב את כל מי שלא מאמין כמוך? יהדות זו הדת הכי גזענית מלבד האיסלם.
היהדות שדוגלת בשלום בעצם מלמדת לשנוא את כל מי ששונה ממך.
מ.ט, 6/12/2012 18:24
יהדות אמיתית צריך למוד
תגובה ל8 היהדות אוהבת כל דבר שנברא בצלם, גם את הגוי , אבל צריך לזכור שאתה כיהודי יש לך חובות מסוימות, ואתה לא כמו כולם.. אי אפשר לברוח נולדים ונשארים..ככה לטוב ולמוטב,,,אבל אין פה ענין של גזענות..
(7) לימור, 5/12/2007 05:03
תודה
(6) איריס, 3/12/2007 05:26
חטא גדול חטאו הוריה!!-לא קיימו את הנדר הפשוט "ושננתם לבניך....", כך זה כשההורים הולכים אחרי ההבל וילדיהם משלמים את המחיר. כאב לי לקרוא את ייסוריה של חנה במסגרת נוצרית!!!-היכן הוריה היו??!!!
(5) נעמה, 3/12/2007 01:07
חנה את מקסימה
חנה יקרה,
כמי ששרה גם היא בילדותה את שירי החנוכה בגן, גרמת לי להעריך את הנס שעשה עמנו הקב"ה עם צמיחת גאולתנו. זה לא מובן מאליו והזכרת לי זאת. תודה!
(4) אנונימי, 3/12/2007 00:12
נגע ונגע בי
אחרי שדמעתי, אני עוברת לשלוח המאמר לילדי. זוהי ההסטוריה שלנו בזעיר אנפין, אשריך שחייך נוגעים כל כך עמוק בכך
(3) רעות, 2/12/2007 18:26
אשרייך!!!
התרגשתי כ"כ לקרוא את המילים שלך.. חיזקת אותי והעברת בי צמרמורות.. אני חושבת שהשנה תתוסף משמעות חדשה לשירים הרגילים.. תודה רבה לך!
(2) אילנה, 2/12/2007 11:52
סיפור מרגש
דמעתי יחד איתך, חנה.
הדמעות שלך מגיעות עד כיסא הכבוד.
אין סמלי יותר מחג החנוכה כניצחון האור על החושך
(1) שירה שינדלר, 2/12/2007 08:49
תודה
אני מודה שגם אני מזילה דמעה לא פעם כשאני קוראת את המאמרים של אש התורה. זו הזדמנות להודות על האור הגדול שאתם מפיצים. ת-ו-ד-ה!