מוניקה בת ה-15 היתה מוסיקאית ומשוררת מחוננת, ונערה שנונה ובעלת תובנות עמוקות, עם איי-קיו 165. היו לה הורים אוהבים, שניהם מרצים באוניברסיטה, שהעריצו את ילדתם. אף על פי כן, הייתה מוניקה מדוכאת עד כדי כך שנזקקה לטיפול פסיכולוגי. מדוע הייתה מדוכאת? בגלל מראיה החיצוני.

"אני לוויתן מלא חצ'קונים", היא תיארה את עצמה. "כשאני הולכת במסדרונות [בית הספר] אני מרגישה כמו מפלצת מכוערת."

הילדים החרימו אותה משום שסבלה מעודף משקל. "אני מנגנת טוב", היא הכריזה בעגמומיות, "אבל אין הרבה בחורים שמחפשים בחורה שמנגנת יפה פרלודים של באך." גם נערות בנות גילה, שאידיאל הרזון העסיק אותן באובססיביות, לא רצו להיראות עם מוניקה. "אני רואה שאנשים בוחנים אותי, מחליטים שאני דוחה, ומסתכלים למקום אחר", קבלה מוניקה בפני הפסיכולוגית שלה. "אני לא בן אדם בשבילם."

הפסיכולוגית מארי פייפר מתארת את המקרה של מוניקה בספרה "להחיות את אופליה", אשר בו היא דנה בקשיים שעומדים בפני נערות מתבגרות:

"לא הייתי כותבת את הספר הזה אלמלא הנערות שגודשות את הקליניקה שלי – נערות עם הפרעות אכילה, בעיות שקשורות לאלכוהול, תגובות פוסט-טראומטיות לתקיפה מינית או פיסית... פציעות מרצון ופוביות מוזרות, ונערות שניסו להתאבד או לברוח. סקר של משרד הבריאות האמריקאי הראה ש-40% מהנערות שקלו התאבדות בשנה שחלפה."

אחד הגורמים העיקריים שמזהָה ד"ר פייפר לאסון זה, הוא הלחץ להיות יפה. היא זו שטבעה את המונח lookism (בעברית: מראיזם, מלשון "מראֶה"), אותו היא מגדירה כ"הערכת אדם על בסיס מראהו בלבד". ד"ר פייפר כותבת: "בגיל ההתבגרות המוקדם לומדות נערות כמה חשובה הופעתן החיצונית להתקבלותן בחברה. מראה חיצוני מושך הוא תנאי הכרחי ומספק כאחד להצלחתן של נערות. זוהי בעיה עתיקה, עתיקה. הלנה מטרויה לא הוציאה למלחמה אלף ספינות משום שהייתה עובדת מצטיינת."

הקונפליקט של חנוכה

ד"ר פייפר צודקת: יופי כערך עליון הוא בעיה "עתיקה, עתיקה". למעשה, שורשיה נעוצים עוד בתרבות יוון העתיקה. היוונים המציאו את רעיון האידיאל האסתטי. בעוד שתרבויות עתיקות אחרות עסקו ביופים של בניינים וכלי חרס, היוונים הביאו לעולם את רעיון היופי כאידיאל, או כפי שאנו אומרים היום, "אמנות לשם אמנות".

הערך האולטימטיבי של היוונים היה יופי; הערך האולטימטיבי של היהודים היה קדושה.

ההיסטוריון ויל דוראנט, בספרו "חיי יוון", מתאר את התאהבותם של היוונים ביופי הגופני ובבריאות כמוגזמת עד כדי כך ש"ביטלה את חקר האישיות וההתבוננות בנשמה".

למעשה, התורה מזהה את יפת, בנו של נוח, כאביהם של היוונים העתיקים. שמו של יפת מעיד על משהו במהותו.

חנוכה מציין את נצחונם של היהודים על היוונים. קונפליקט זה לא היה מלחמה צבאית בלבד, אלא מאבק תרבויות שניטש על ערכים מנוגדים. הערך האולטימטיבי של היוונים היה יופי; הערך האולטימטיבי של היהודים היה קדושה. אין צורך ביותר ממבט חטוף בחברה המערבית בת ימינו כדי לחשוף את העובדה שקרב זה, שאנו מציינים בחנוכה, עדיין לא תם.

היהדות אינה פוסלת יופי, אך היא מקנה לו חשיבות משנית. מטרת היופי היא להדגיש את הקדושה. לכן היללו חכמי התלמוד את יופיו של בית המקדש בירושלים, והצהירו ש"מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם". באמנות היהודית המסורתית יש, בין השאר, רצפות פסיפס עתיקות של בתי כנסת וחנוכיות מעוטרות מפולין של המאה ה-19. אפילו ברעיון המצווה, לב-לבה של היהדות, קיימת תפיסת "הידור מצווה", כלומר יפוי מצווה. זוהי אחת הסיבות לכך שיהודים לא מדליקים רק נר אחד בכל ערב של חנוכה: כל אדם מדליק בחנוכיה מספר הולך וגדל של נרות מדי ערב.

רעיון היופי הוא משני בחשיבותו לרעיון הקדושה, גם בברכה שמעניק נוח לבנו יפת: "וישכון באוהלי שֵם". בנו של נוח, שֵם, הוא אבי העם היהודי. כשהיופי משרת את הקדושה, הוא מגדיל אותה. כשהיופי נעשה אדון, הוא הופך לרודן.

זוהי הטרגדיה של מוניקה ושל הנערות שד"ר פייפר כותבת עליהן. אם דימויו העצמי של אדם נובע מיופיו החיצוני בלבד, מהרזון שלו או שלה, ומחלקות השיער שלו או שלה, ההערכה העצמית שלו או שלה תהיה שבירה כמו פסלון גבס חלול. כל פצעון יגרום למשבר אישיות וכל עליה קלילה במשקל – לאסון נורא. ד"ר פייפר מתעדת מקרה עצוב של נערה מתולתלת, מגושמת למראה, שאמרה על עצמה: "אני כלב".

אם דימויו העצמי של אדם נובע מיופיו החיצוני בלבד, כל פצעון יגרום למשבר אישיות.

כך מתעמתת היהדות עם "מראיזם" שכזה: אַתה נשמה. הערך העצמי שלך הוא מהותי ובלתי משתנה. נוצרת בצלם אלוקים, מה שאומר שהמהות הפנימית שלך היא קדושה. ככל שתזדהה יותר עם העצמי הפנימי שלך, ולא עם החיצוניות שלך, כך תשתחרר יותר ויותר מהרודנות של אותו אל-יופי יווני.

הסגידה לחיצוניות היא רודנית במיוחד, מכיוון שלעולם אינךָ מספיק טוב או יפה. אין נערה אנורקסית שהנה רזה דיה; אין אשה מושכת שיכולה להתחרות בדוגמניות-העל; גם אם תתמרח באיפור בשקדנות במשך שעה תמימה, לעולם לא תרגיש שווה לפנים שניבטים אליה מעל דפי המגזינים.

אלו שמעריכים את הקדושה, מצד שני, הם תמיד טובים דיים, כיוון שהקדושה היא בעלת איכות מהותית, בלתי ניתנת להשחתה, שיש לכל אדם. היא יכולה לחמוק מעינינו, אך היא קיימת לעולם. יתרה מזו, בניגוד לגוף הפיסי, הקדושה היא נחלת הכלל. רק מתי-מעט נולדים יפים, אבל כל האנשים נולדים קדושים.

כיצד ייראה ערך הפנימיות היהודית בימינו? הוא יבוא לידי ביטוי באנשים בגיל העמידה שקמטים ושיער מאפיר אינם מטרידים אותם, משום שהם יודעים שהם מחכימים עם הגיל; בנערות מתבגרות שחשות בנוח עם עצמן, ומקדישות ללימוד ועשיית טוב יותר זמן משהן מקדישות לקניות; בעלים שמעריצים את נשותיהם בשל תכונותיהן הפנימיות ולא בשל מידת השמלה שהן לובשות; ורעיות בטוחות בעצמן ובמקומן, שאינן חוששות שבעליהן יתגרשו מהן לטובת נשים רזות יותר וצעירות יותר. כך נראה ניצחון אמיתי על היוונים.

שמן טהור נגד מנורת הזהב

הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, מלמד שיעור מחכים ביותר: לצורך הדלקת המנורה נדרשו שני מרכיבים: שמן טהור ומנורת זהב. מנורת הזהב היפה שבבית המקדש נבזזה בידי היוונים. כשכבשו המכבים מחדש את בית המקדש, הם אילתרו מנורה מהחניתות שלהם, שהיו עשויות מברזל מצופה פח. רק כעבור שנים יכלו היהודים לרכוש מנורה מכסף, ורק עשרות שנים לאחר מכן היו מסוגלים לעטר את בית המקדש במנורת זהב יפה.

אם אלוקים ייצר באופן ניסי שמן טהור, מדוע לא הפיק באותו אופן מנורת זהב יפה?

הרב נבנצל מסביר ששמן זית טהור, שטהרתו היתה רוחנית יותר מגשמית, ייצג את הפנימיות. מנורת הזהב ייצגה את החיצוניות. נס מציאת השמן – אך לא מנורה – היה הדרך שבה הבהיר אלוקים למכבים המנצחים שהפנימי חשוב יותר מהחיצוני. תובנה זו היא הניצחון האמיתי על היוונים.

המתיוונים שבכולנו

מבחינה היסטורית, הקרב שמציין חנוכה היה מלחמת אזרחים. רוב היהודים בערים הגדולות התיוונו, או הזדהו עם תרבות יוון. המכבים אמנם נאלצו להילחם בצבא היווני, אך האויבים האמיתיים היו המתייוונים שבקרב היהודים.

מארי פייפר טוענת שהאשם האמיתי הוא בתרבות שמפיצה דימויים שקריים, במוזיקה, באמצעי התקשורת, ובתעשיית הפרסום. היא, כמובן, צודקת. אבל האויב האמיתי הוא המתייוון שבכל אחד ואחת מאיתנו, אותו חלק בתוכנו שמסתנוור ממראה חיצוני, שמקדיש את עצמו לחיצוניות: הגברים שנמשכים יותר לנשים טובות מראה מאשר לנשים טובות לב, והנשים שמקדישות את זמנן לחן ולא לחוכמה; אנשים שמוציאים הון עתק על בגדים, אבל מתקשים לתת אגורה לצדקה; הורים שמנחילים לילדיהם ערכי שווא מדומים; ואלו מבינינו ששופטים את הזולת לפי מראהו החיצוני, ולא לפי מעשיו. המלך שלמה ניסח ערך יהודי זה כבר לפני 2900 שנה: "שקר החן והבל היופי; אשה יראת ה' היא תתהלל".

וזה בהחלט מספק לנו חומר למחשבה, בעודנו מדליקים את נרות החנוכה, ומציינים את נס פך השמן - אשר מייצג את חשיבותה העליונה של הפנימיות.