דמיינו לרגע שאתם נכנסים לתוך חנות קסומה, ובה מוכרים פנסים מיוחדים המצוידים באורות קסם מכל מיני סוגים. תוכלו, לדוגמא, לקנות פנס של "אור המדע", וכאשר תאירו בו על כף ידכם, לא תראו יד, אלא תאים וכלי דם, עצמות וגידים. תוכלו לקנות גם פנס של "אור האומנות", ואז, אם תאירו בו על היד, תראו אותה כאילו היא ציור של ליאונרדו דה וינצ'י – צורה, צבע וטקסטורה.

אתם נהנים מאוד לבחון ולבדוק כל אחד מהפנסים, ואז אתם רואים אחד שכתוב עליו "אור חנוכה". מה תראו באור הזה?

מעניין שעל-פי ההלכה היהודית, כשאנחנו מדליקים את החנוכייה אסור לנו ליהנות מאורה – אסור לקרוא בעזרתו, או להשתמש בו לכל צורך אחר. במקום זה, אנחנו יכוליםם פשוט להסתכל על האור. כל השנה אנו מסתכלים בעזרת האור על מה שאנחנו רואים, אבל בחנוכה עלינו להתמקד בראיית האור עצמו. אנו אמורים למלא את עינינו באור של חנוכה, כך שכשייגמר חג החנוכה, נמשיך לראות את חיינו באור המיוחד הזה.

מה אם כן מיוחד באורו של חנוכה?

כשכתב המלך שלמה: "אין חדש תחת השמש", הוא התייחס לאור הטבעי. הזוהר, לעומתו, מלמד שהכל חדש כאשר רואים אותו באור שמעבר לשמש.

אורו של חג החנוכה הוא האור שמעבר לשמש. זהו אור שמעבר לטבע, אורם של ניסים. באור הטבע, שאליו התייחס המלך שלמה, אין חדש. אבל לאורם של ניסים הכל חדש ומחודש.

"יש שתי דרכים להתבונן בעולם – או שלא רואים שום נס, או שהכל נס".

כשאני מאיר באור המדעי על כף-ידי, אני רואה תאים וורידים. כשאני מאיר באור האומנות על ידי, אני רואה צורה, צבע וטקסטורה. אבל כשאני מאיר באור של חנוכה, אני רואה נס. אנחנו ממלאים את עינינו באור החנוכה במשך שמונה ימים, כדי שכשיסתיים החג, נראה שהכל – אפילו הטבע – הוא למעשה נס.

פעם אמר אלברט איינשטיין: "יש שתי דרכים להתבונן בעולם – או שלא רואים שום נס, או שהכל נס".

הטרגדיה היוונית

יהודים רואים הכל כנס. היוונים לא ראו שום דבר כנס. עבור היוונים, נס הוא דבר אבסורדי. בשבילם רק מה שהגיוני, לוגי ורציונלי יכול להיות אמיתי. נסים אינם לוגיים ולכן אינם אפשריים.

היוונים אף פעם לא יכלו להיכנס לאור חנוכה, אור הניסים, משום שהם האמינו באור ההסבר. עבורם העולם היה קיים תמיד; הוא מעולם לא נברא. ההיסטוריה הייתה תהליך הכרחי – ההווה קשור לעבר ולתוצאות ההכרחיות של העבר. שום דבר בלתי רגיל לא יכול לקרות, ההיסטוריה תמשיך להתקדם, תוצאה על גבי התוצאה הקודמת.

היהדות מאמינה שלמעשה העתיד הוא זה שמפעיל את ההיסטוריה – מושך אותנו לעברו.

באותו אופן, התייחסותם לא-לוהים, או יותר נכון לאלילים שלהם, הייתה כאל ישויות נעלות שמובדלות מן העולם, עסוקות בעצמן. לאלילים שלהם לא היה איכפת מבני האדם. עבור היוונים אין חדש תחת השמש – מה שהיה הוא שיהיה. לכן ניסים אינם אפשריים.

זה הטעם שבגללו היהדות הרגיזה כל כך את היוונים, עד שהחליטו למחוק אותה. היהדות טוענת שא-לוהים ברא את העולם, שהוא דואג לבני האדם, ושהוא משתף את האדם בעיצוב ההיסטוריה והבאת העולם לשלמותו. היוונים הניחו שהעולם כבר מושלם. הכל כפי שהוא אמור להיות. העולם נצחי, ההיסטוריה בלתי נמנעת, הא-לוהים לא אישי. שום ציפיות לניסים, שום תקווה. החיים הם טרגדיה יוונית.

הרב יוסף סולובייצ'יק הסביר שהשוני בין המבט היהודי על ההיסטוריה והמבט הכלל-עולמי על ההיסטוריה, הוא כזה: העולם רואה בדרך כלל את ההיסטוריה כנגללת ונפרשת מן העבר והלאה, כאילו שהעבר דוחף את ההיסטוריה קדימה; אבל היהדות מאמינה שלמעשה העתיד הוא זה שמפעיל את ההיסטוריה – מושך אותנו לעברו.

אורה של תקווה

אם לפעמים – משום שלאדם יש בחירה חופשית כשותפו של הא-ל בעיצוב ההיסטוריה – ההיסטוריה סוטה מן הדרך, אז א-לוהים עשוי להתערב - למען העתיד - בזרימה הטבעית מהעבר אל ההווה. ואז, ההווה ייקבע שלא על פי העבר, אלא על ידי העתיד. זו הנקודה שבה מתרחשים ניסים.

דוגמא אחת לכך היא נצחיותו של עם ישראל, תופעה שההיסטוריונים מתחבטים בה כבר דורות. היהודים לא היו אמורים להיות כאן. שברנו את כל הכללים ההיסטוריים. אין עוד אומה ששרדה בתנאים כאלה. אנחנו עם של ניסים שמאמין בא-לוהים של ניסים. ואם הוא רוצה, לפעמים דבר שונה לחלוטין וחדש יכול לקרות בן רגע. תמיד יש לנו סיבה לתקווה.

לכן אנו מדליקים נרות בחנוכה, ומכניסים מדי שנה את האור המיוחד לתוך חיינו.

המכבים ניסו להשיג משהו מאוד לא הגיוני ולא רציונלי, רק מפני שאור הניסים כבר היה בנשמותיהם. קבוצה קטנה של אנשים חלשים עמדה מול לוחמי יוון המיומנים, וניצחה. אך הם ידעו שזה אפשרי, משום שא-לוהים ברא את העולם והוא חופשי לעשות בו כרצונו.

המכבים ניסו להשיג משהו מאוד לא הגיוני ולא רציונלי, רק מפני שאור הניסים כבר היה בנשמותיהם.

ובכן, ניצחונם היה נס בפני עצמו, אז למה להוסיף עליו את המנורה שדולקת באופן ניסי שמונה ימים? זה נראה מיותר לחלוטין. בסדר, המכבים שחררו את בית המקדש בירושלים מהיוונים, וכשרצו להדליק את המנורה הם מצאו שמן שהספיק רק ליום אחד. וכן, השמן הזה הספיק להם לשמונה ימים עד שיכלו להפיק שמן חדש ולהביא אותו למקדש. אבל זה לא נראה כמו נס חשוב במיוחד. אילולי יכלו להדליק את המנורה, העולם לא היה נחרב. לכל היותר הם היו צריכים לחכות עוד שמונה ימים – האם זה היה כל כך גרוע?

אבל זוהי עצם הגדרתו של 'נס' – הוא לא הכרחי. תופעות טבע הן דבר הכרחי. אם אני מטיל טיפת דיו לתוך מים, הכרחי שהיא תתמוסס. זה טבע. אבל נס הוא בדיוק ההיפך. הוא לא אמור להיות. אכן, לאור הטבע הוא לא היה צריך להתרחש. אבל הוא קורה כי זה מה שא-לוהים רוצה, הוא לא צריך סיבה כדי לחולל נס.

כשאנחנו מתבוננים בעולם באור חנוכה, אנחנו מבחינים שכל דבר בעולם אינו הכרחי; שאפילו אנחנו בלתי הכרחיים. ובכל זאת העולם כאן, ואנחנו כאן. לחגוג את הבלתי הכרחי – זוהי בעצם חגיגת האהבה. משום שביטויים הנעלה של האהבה והחסד אינו לעשות מה שחייבים לעשות, אלא לעשות מה שאנחנו לא מוכרחים לעשות. אם אני פוגע ברכב שלך ואז מציע לשלם על הנזק, אין כאן ביטוי של אהבה. זה החוק. אבל אם יום אחד אני מחליט לשטוף לך את המכונית, זה ביטוי של אהבה.

היהדות מאמינה שאנחנו כאן משום שא-לוהים – מתוך אהבתו האין סופית – ברא אותנו. זה נס שאנחנו כאן, ובחנוכה, יותר מאשר בכל זמן אחר בשנה, אנו מתפעלים מכך. אנחנו רואים את עצמנו באור הנס, באור התקווה.

באור המדע ובאור האמנות אנחנו רואים היבטים – ורק חלק מההיבטים – של מה שקיים. אבל באור החנוכה – באור הניסים – אנחנו רואים שהכל אפשרי. אנחנו רואים את ניצחונה של אהבת הא-ל.