ניו יורק, 1999, במסגרת דמי חנוכה מוגדלים במיוחד קיבלתי מהורי כרטיס טיסה לבני משפחתי השוכנים מעברו השני של האוקינוס האטלנטי.

ה'תפוח הגדול' קיבל את פני במאור פנים: ניו-יורק בלבן עוצרת נשימה – רבי הקומות בגודלם המאיים והבלתי נתפס, נהר ההדסון החוצה את העיר, פסל החירות המשקיף עליך מרחוק, פתיתי שלג נוחתים ברכות על הבגדים, באוויר ריח ערמונים שזה עתה נקלו והמון אנשים ממהר ברחובות במרדף אחר הלא נודע.

על רקע הלבן בלטו הצבעים האדום והירוק מסמלים את בואו של חג המולד שכמעט כרגיל מגיע ביחד עם חג החנוכה.

בעיניי רוחם של ילדים (כן, לצערנו גם כאלה יהודים) מצטייר חג המולד כחג האולטימטיבי – עץ מקושט ומואר, גרבי חג מלאות הפתעות, ארוחות משפחתיות, סבא חביב שמחלק מיני מתיקה ומתחייב למלא כל משאלה שנרצה וגולת הכותרת – אין ספור מתנות. ספרים, בגדים וכמובן משחקים מכל סוג גודל וצורה, בובות הולכות, מדברות וצוחקות, רכבות חשמליות הנוסעות על מסילתן ומשמיעות קול תרועה ועוד כהנה וכהנה מתנות המככבות ברשימת החלומות של ילדים בני כל גיל (וגם אצל מבוגרים...).

ניו-יורק כולה עוטה את אווירת החג: עצי אשוח, שלטים המודיעים על מכירות מיוחדות והרבה אדום, ירוק וזהב מסביב.

מידי פעם זכיתי לחזות גם בכמה חנוכיות צנועות מאירות אך אורן נבלע על ידי מאות נורות מהבהבות סביב.

באמצע מנהטן, בעת עצירה פתאומית במונית, מפליט הנהג קללה "ל-ע-ז-עזאל " כך, בעברית (צחה?) מבלי להתבלבל.

מרכז מנהטן. לאחר סיור מקיף באתרי התיירות של העיר, אנחנו מנסים לעצור מונית – אחת מבין אלפי הצהובות הסובבות בסיטי, אך כולן, עשרות אחרי עשרות, חולפות על פנינו ונעלמות. כולן תפוסות. בסוף עוצרת אחת ואנחנו מזנקים לתוכה במהירות לפני שתמשיך בדרכה.

התנועה מטורפת ממש, בעיקר מוניות. מונית דורכת על רגלי מונית, חותכות זו לזו את הדרך, קופצות זו מעל זו. נוסעים ועוצרים, מזנקים ובולמים. בעת עצירה פתאומית אחת, מפליט הנהג קללה "ל-ע-ז-עזאל " כך, בעברית (צחה?) מבלי להתבלבל.

מכאן השיחה כבר התפתחה מאליה... שמו משה, ירד מהארץ לפני כשלוש שנים. חבר סידר לו עבודה ב"מובינג" – העברת תכולת דירות ממקום למקום. בהתחלה הוא היה מרוצה לנסוע ברחבי ארצות הברית, לחרוש ממדינה למדינה ועוד להרוויח כסף. לאט לאט הגב התחיל לכאוב, היחס המשפיל מבעלי הדירות הוסיף גם הוא לתחושה שצריך לעשות משהו אחר, ומאז הוא עובד כנהג מונית.

גם אנחנו תרמנו משלנו, סיפרנו מעט על עצמנו ועל התרשמותינו מניו-יורק המדהימה כשבסיום הדברים אמרתי, "חבל רק שיש כאן כל כך קצת חנוכיות וכל כל הרבה עצי אשוח".

"אתם יודעים מה", הציע "העברית שלכם, הדיבורים על הדלקת נרות גרמו לי להתגעגע, לא רחוק מכאן ישנה הדלקת נרות מרכזית של חב"ד, אכפת לכם לעשות סיבוב? על חשבוני...".

כמובן שנענינו להצעה המפתה. וכך מצאנו עצמנו כעבור מספר דקות, מוקפים במאות אנשים, אל מול חנוכיה ענקית מרהיבה ביופייה.

החנוכייה הגדולה בעולם, כך נודע לי באותו הערב מוקמת זה שנים רבות בשדרה החמישית של מנהטן, על-ידי צעירי-חב"ד. היא מתנוססת לגובה של קצת פחות מעשרה מטרים - הגובה המירבי המותר על-פי ההלכה.

רחוקה מהבית, בלב ליבה של ניו יורק הקפואה – הרגשתי את נס החנוכה טוב יותר מאי פעם. הנה אנו שוב, מעטים מול רבים, ובכל זאת – אורנו לא כבה.

בסיום טקס הדלקת הנרות לאחר ששרנו בצוותא "מעוז צור ישועתי", עלה לבמה רב מקומי, חלק מדבריו זכורים לי עד היום.

"כמי שגר תקופות ארוכות במקומות שונים בעולם" סיפר, "שמתי לב כי דווקא בנכר מרגישים המטיילים צורך לשוב אל שורשיהם. המניע להתקרבות אל הדת הוא אותו מניע שמביא את המטיילים הישראלים להתאגד באגודות ולנוע ביחד. החיפוש אחר המשותף - ומה יותר קל מלערוך טקסים שכולנו מכירים מבית אבא, מלשיר כמה שירים שכולם, אבל כולם שרו בגן הילדים – אבל דווקא אלו נועדו לפעמים לשבור מחיצות, להגדיר גבולות".

הקהל מסביב הנהן- כשהבטתי במשה, נהג המונית, ראיתי דמעה מבצבצת בזווית עיניו.

"אנחנו קבוצה גדולה של יהודים , בעלי מורשת משותפת, פזורים ברחבי העולם בערים אשר רחובותיהם מקושטים בעצי אשוח. נחמד אולי לראות את העצים, לחזות במתנות המיוחדות- אבל אין ספק שזה לא שלנו, זה לא גורם לנו להרגיש שייכים. אורם של נרות חנוכה, לעומת זה, כן."

בעצמי חשתי היטב את אותה תחושה עליה דיבר הרב באותו החנוכה, רחוקה מהבית, בלב ליבה של ניו יורק הקפואה – הרגשתי את נס החנוכה טוב יותר מאי פעם. הנה אנו שוב, מעטים מול רבים, ובכל זאת – אורנו לא כבה. אנחנו כאן. כאן, ובכל מקום בעולם מדליקים נרות חנוכה, שרים, מאוחדים ומפרסמים את הנס שעשה א-לוהים לעמו האהוב.