אבי, ר' שלמה סומר, "מיסייה [אדון] סומר" כפי שכינוהו בצרפת, היה אדם של אמונה חסרת פשרות, ביטחון בצדקת דרכו ואומץ. הוא היה מנהל בית ספר בהמבורג/אלטונה שבגרמניה עד לליל הבדולח, שלאחריו סגרו הנאצים את בית הספר. ביולי 1939, אבי ואמי הצליחו לחמוק לצרפת בעזרת ויזת תיירות לשבועיים, כדי להימלט ממשטר האימה הנאצי. בצרפת, שני הוריי נעצרו, כל אחד בנפרד, במספר מעצרים ומחנות כפייה. בנס משמים, שניהם שוחררו ושבו זה אל זה באוקטובר 1940.

מכיוון שהם היו פליטים יהודים מגרמניה, הם נחשבו כאיום על צרפת, ונאלצו להסתתר בפרברי פייריגו - עיר קטנה בדרום מערב צרפת.

בשנת 1942, בשיא שלטון הטרור הנאצי, היו נערכים באופן מתמיד מצודים, בהם היהודים היו מכותרים במהירות ונשלחים למחנות הסגר מזוויעים, ומשם אל מחנות המוות במזרח אירופה. זמני העוצר היו נאכפים בנוקשות, ואיש לא היה יכול לצאת בלילות אל הרחוב. היהודים נאלצו להתאמץ ולחפש כל הזמן מקומות מחבוא, כדי לחמוק מהנאצים ומשתפי הפעולה הצרפתיים שלהם. "מתוך אוכלוסייה של כ-330,000 בסוף 1940, כמעט 80,000 יהודים הוגלו או נרצחו בצרפת. הם היוו למעלה מ-24% מהאוכלוסייה היהודית" (השואה, הצרפתים והיהודים, סוזן זוכותי).

הוריי דבקו בעקשנות באמונתם גם בתקופות בהן שהו במעצר או במקומות מחבוא, וכנגד כל הסיכויים, אבי הצליח לשמור על עקרונותיו התורניים הברורים, ומעולם לא התפשר על כשרות, שבת או חגים יהודיים. הוא היה אדם עוצמתי וטוב לב. ליבו היה מלא באהבה לאחיו היהודים, והוא תמיד ניסה לעזור לנתונים בצרה. פעמים רבות הוא היה מתעלם מהעוצר שהוטל בשל המלחמה, מתגבר על האימה מהנאצים, ותוך סיכון חייו יוצא ללמד תורה לילדים יהודיים במחבוא.

לאחר המלחמה אבי הפך למנהיגה הרוחני של העיר וישי שבצרפת. זמן קצר לאחר פטירתו בשנת 1956, קיבלנו את מכתב התנחומים הבא שגילה לנו כיצד הצליח אבי להפיץ את אור החנוכה בתקופות האפלות ביותר של הכיבוש הנאצי בצרפת.

חנוכה 1942

בשנת 1942 בעיר פייריגו בצרפת, מספר גברים מיהרו לצריף העץ הרעוע. כל אחד מהם פתח את הדלת בזהירות והביט סביב כדי לוודא שלא עקבו אחריו, ומיד נכנס לחדר המחבוא האחורי. חדר זה שימש בתור בית כנסת ארעי לאלה שהיו מספיק אמיצים כדי להסתכן ולצאת. "בית הכנסת" בקושי הכיל מניין גברים לתפילה.

הם התפללו מעריב במהירות, כשליבותיהם פועמים במהירות בידיעה שבכל רגע הנאצים עלולים לפרוץ פנימה ולעצור את כולם. אחד מהם הדליק את החנוכייה, בעוד האחרים ממהרים לקחת את מעיליהם כדי לחזור הביתה במהירות האפשרית.

פתאום נעמד אחד הגברים בירכתי החדר והתחיל לשיר בקול עמוק וחם "מעוז צור". הגברים היו מפוחדים ומבועתים. מישהו עלול לשמוע; זה היה יותר מדי מסוכן! אולם מיד הצטרף לשירתו גבר נוסף, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, עד שכולם שרו בשמחה ובאומץ כשמעיניהם זולגות דמעות. באותו רגע, נעלם הפחד מפני הנאצים. במשך כמה רגעים, חנוכה היה שם במלוא הדרו, כמו בימיו של יהודה המכבי. כמה גברים אמיצים עמדו ושרו בגאווה, כשאמונתם גוברת על הרוע שמקיף אותם.

הגבר שנעמד ושר היה אבי, ר' מאיר שלמה סומר המוכר לכולם בתור מיסייה סומר, עליו השלום. אבי מעולם לא סיפר לאיש מאתנו על ניצחון החנוכה שלו בימי האפלה, ובכל זאת, למרות מותו, הסיפור הזה ממשיך להפיץ את אורו.