"אז ניפגש בנר ראשון של חנוכה, אמא?"

נר ראשון של חנוכה? "אהה..."

"שכחת את מסיבת החנוכה השנתית?"

"שכחתי? ברור שלא!"

שקרנית, נזפתי בעצמי כשהנחתי את השפופרת.

חנוכה בעוד כמה ימים, חישבתי. אני יכולה לקנות כלים חד פעמיים אחר הצהריים, אחרי התור אצל הרופא והביקור בבית המרקחת. אולם הערב אני צריכה לתת לעצמי זריקה – ואפילו אם אני אקח לפני זה אקמול, אני יודעת שיהיה לי חום ואני אהיה חלשה. חלשה יותר מתמיד, זהו.

פתחתי את הארונות. להכין ארוחה לשלושה זוגות וששה נכדים... נדתי בראשי. בלתי אפשרי. התחלתי לחייג את המספר של בתי. אולם משהו עצר אותי.

את לא אסירת תודה שאת יכולה לחגוג חנוכה עם המשפחה?

מובן שכן. לקחתי דף ועט והתחלתי להכין רשימה. מסיבת החנוכה הזאת תהיה כמו תמיד... לא, יותר טובה מכל שנה אחרת.

אחרי הכל, היא נחשבת מין סעודת הודיה אישית. ששת החודשים האחרונים היו מסע ברכבת הרים של ניתוח וכימותרפיה, השפעות לוואי, תרופות ואשפוזים. לפני שבעה שבועות, קיבלתי את ההודעה: נקייה.

נקייה. איזו מילה יפה. ההקלה, החגיגה. יצאנו מרחפים מחדר הניתוח.

נפלא להיות נקייה, אבל זה לא מסביר את הדמעות שנקוות בקלות שכזאת בעיני

כשהייתי חולה, האביב והקיץ חלפו והחורף הגיע. עם בואו של החורף, היופי עצמו נכנס לתרדמה. נפלא להיות נקייה, והחלמה היא מצב מצוין להיות בו, אבל זה לא מסביר את הדמעות שנקוות בקלות שכזאת בעיני. ומה לגבי החולשה, התשישות, התחושה המייסרת שאני עול, שהחיים עצמם עול?

"אבל עכשיו אַת אחרי זה", מחייכים הילדים שלי, ומבקשים בדממה רשות לשחרר את הדאגה, ולשוב למקצב חייהם.

"כמובן", אני משקרת. "אני בסדר גמור".

וכעת, מסיבת חנוכה – "כמו בכל שנה".

אבל זה לא כמו בכל שנה.

השולחן ערוך, אבל עדיין יש המון מה לעשות. סלט, עם רוטב השום המיוחד שלי; בלינצ'ס לנכדים; קצפת לעוגת הגבינה. מסיבת חנוכה כמו בכל שנה.

אבל אני עייפה, ואני מרגישה כאילו זרועי השמאלית שייכת לבובת חלון-ראווה חלולת מבע.

לקחת מתערובת תפוחי האדמה המגוררים, להוציא את הנוזלים, ליצור צורות ולהחליק אותן למחבת. להחזיק את ידית הסיר ביד אחת, להפוך את הלביבות המוכנות למחצה בשנייה...

ידי השמאלית רפויה כעת, ואני מחזיקה את המחבת בזווית. היא מזנקת לאוויר, ומפזרת שובל זהוב של לביבות מוכנות למחצה ושמן רותח על הרצפות הבוהקות. אני קופצת לאחור, פשוט כדי להינצל מהנוזל הלוהט. מתכופפת מעל לבלגן השמנוני ומכבה את האש. ואז אני מפנה את גבי לניסיונות הנפל שלי, מנגבת דמעה ושוקעת לתוך הספה בסלון.

בחוץ גן הפרחים קמל ומת, וליבי מתכווץ בכאב. רק לפני כמה חודשים, הוא היה גן עדן של צבעים ויופי. שנשתל על ידי חברותיי לכבוד חזרתי הביתה לראשונה מבית החולים. כשנכנסתי לבית החולים, ידעתי שאפסיד את עונת השתילה. בפעם הראשונה הגן שלי יעמוד ריק. קרבן אחד נוסף שהסרטן תבע. כשדידיתי לבסוף הביתה שעונה על זרועה של בתי, והרחתי את הריח המוכר של רהיטי עץ, חלונות פתוחים ומרכך כביסה, שמחתי רק הושלמה ממחוותן המיוחדת של חברותיי. במשך שבועות הן שתלו ועישבו והשקו וטיפלו – עד שהגינה שלי הפכה למקום מקסים.

כעת הגן הזה נטוש למשך החורף; האדמה הרדומה שוכבת עירומה. הקסם מת.

כך גם בתוכי. איפה הלוחמת שכולם העריצו?

קל מאוד לצחוק על הסרטן, גיליתי. אבל לא קל לצחוק על ההחלמה. כי מה נשאר ממני עכשיו, מה נשאר מחיי? משטר של תרופות – על תופעות הלוואי שלהן – שאני אצטרך ליטול כל ימיי. בדיקות, סריקות, צילומי רנטגן. יד שמאלית שלא בדיוק ממלאת את תפקידה. אני גן נטוש מלא בפרחים מתים.

באמצע המלחמה

המשפחה מתפרקדת על הספות, נכדים משחקים על הרצפה, שאריות הארוחה פזורות על השולחן.

"יודעים שחנוכה נקבע רק שנה אחרי נס פך השמן?" בעלי אוהב עובדות מבלבלות.

"כן, שמעתי את זה". אופייני. שום דבר לא מפתיע את החתן שלנו. "אבל אפילו כשחנוכה נקבע, המלחמה עדיין לא נגמרה. למעשה היא נמשכה עוד שנים."

כשהם הדליקו את המנורה, הם עדיין היו באמצע המלחמה?

האוזניים שלי נזקפות. "אז כשהם הדליקו את המנורה, הם עדיין היו באמצע המלחמה?" אני שואלת.

"אה-הא." החתן שלנו פותח בהסבר ארוך על ההיסטוריה של האימפריה היוונית, אולם תשומת הלב שלי מתפזרת.

מבטי נופל על כדורי האור המרצדים בצהוב וכתום, שמונחים אחר כבוד על אדן חלוני. חנוכיית הכסף בוהקת, והאור משתקף בה. בחוץ הלילה ירד. חושך.

אני עוצמת את עיני, ומדמיינת את האדמה שעליה אנחנו יושבים, כאן בארץ, לפני אלפיים שנה. אני מדמיינת את התקווה, את האמונה של אותן משפחות ששנה אחרי שקרה הנס, עיצבו חנוכייה גסה והדליקו את הנרות, בלי לדעת מה תהיינה התוצאות. בלי לדעת אם הם ינצחו במלחמה, אם הישועה תגיע אי פעם. אורות של אמונה. אורות של תקווה.

אני מסתכלת עד שעיני מתערפלות מדמעות וניצוץ נכנס ללבי. ניצוץ של תקווה - למרות אפלת הלילה, למרות קור החורף - תקווה לכל מה שיביא בכנפיו העתיד.