הייתי פעם עם שתי בנותיי הקטנות במופע "דיסני על הקרח" שהעלה את סיפורן של חמש נסיכות שונות מסיפורי דיסני, משלגייה הקלאסית ועד לבת הים הקטנה המודרנית. הנערה המרכזית מכל סיפור עלתה לזירה, וסיפור האגדה האישי שלה הוצג במהדורה מקוצרת, הכל בריחוף עדין על קרח.
האולם היה מלא משפחות. ילדות קטנות, מנופפות בשרביטי הקסמים שלהן, לבושות בתחפושות הנסיכות שלהן, וילדים-ליצנים ספורטיביים בוהקים.
האורות כבו, המוסיקה התחילה והקסם עלה.
תוך זמן קצר התגלתה התבנית הקבועה. בכל סיפור הייתה נערה יפה הכבולה לישות מרושעת כלשהי, ובכל פעם היא ניסתה להתחמק ממנה, ונכנסה לסכנה. וכמובן שבכל פעם, הציל אותה בחור אמיץ, צעיר ויפה.
כן, יום אחד יגיע הנסיך שלי... להציל אותי.
בנותיי ישבו מהופנטות על קצות המושבים שלהן. ואני רתחתי מזעם.
זאת הייתה תמציתו של כל אחד מהסיפורים, שהוצגו ברצף מהיר, ולכן התבנית והמסר היו ברורים ומודגשים. אל תדאגו בנות, אם אתן נכנסות לבעיה, הנסיך בדרך.
בנותיי ישבו מהופנטות על קצות המושבים שלהן. ואני רתחתי מזעם. הבטתי סביב, מקווה למצוא אמהות נוספות שלכל הפחות מוטרדות מהתעמולה הזאת של דיסני. היה חשוך מכדי להבחין. רציתי לקפוץ ממושבי, למצוא את הקריין, לחטוף לו את המיקרופון מהיד ולהכריז:
"יש כאן עוד איזה אמא שמוטרדת ממה שהיא רואה???"
המופע בא אל קיצו לאחר סיום מרשים שבו גלשו הנסיכות מכל הסיפורים, יחד עם נסיכיהן הגיבורים, סביב משטח ההחלקה, לקול מחיאות כפיים סוערות.
כשיצאנו מהאולם, ביקשו הבנות שלי לקנות מזכרת נסיכותית. "מאוחר מדי", אמרתי. "לומדים מחר". אבל מה שהתכוונתי באמת לומר היה: "על גופתי...".
הגענו הביתה; הכנסתי אותן למיטה כשזיכרונות של נסיכות מוסיקליות גולשים בראשיהן, וסיפרתי לבעלי מה שקרה. לא יכולנו לחשוב על שום מוטיב דומה במסורת שלנו. אם בכלל, זה בדיוק להפך, וסיפור חנוכה הוא דוגמא מושלמת לכך, ובמיוחד סיפורה של אישה יהודייה אחת שעוררה את הנס הניצחון על היוונים.
שמה היה יהודית. היא הייתה אלמנה צעירה, בִּתו של יוחנן הכהן הגדול. היוונים, בפיקודו של אליפורנוס, צרו על עירה. הם הרעיבו את היהודים, והגברים כבר היו מוכנים להיכנע. היא ניסתה לעצור אותם, ביקשה שלא ייכנעו, ואמרה שהם עַם ה' ושחייבת להיות להם אמונה.
וזה עוד לא הכל. היא התגנבה אל מחוץ לחומות העיר כשבידה סל מכוסה בד ובו גבינת עיזים מלוחה ויין טהור. היא ניגשה למחנה האויב, ובעזרת "שיטות נשיות", הצליחה להיכנס לאוהלו הפרטי של המפקד עצמו. היא הציעה לו גבינה ביתית, והוא אכל בהנאה וקינח אותה ביין.
יהודית חיכתה, וברגע שהוא נרדם בשכרותו, היא הוציאה את חרבו מנדנה וכרתה את ראשו. היא הכניסה את ראשו המדמם לסל, כיסתה אותו בבד ויצאה בנחת מהאוהל.
כשחזרה אל העיר, היא הראתה לגברים ההמומים את ראשו של אליפורנוס. לאחר שהתגברו על הבושה, שהאלמנה הצעירה נהגה באומץ רב כל כך בעוד שהם התכוננו להיכנע, הם הציגו אותו לראווה בכיכר העיר.
יהודית אמרה להם שזה הזמן לפעול, מכיוון שכאשר יגלו חיילי יוון את גופתו הערופה של מפקדם, אין ספק שהמורל שלהם יֵרֵד מאוד. הגברים הומרצו לפעול, הם תקפו וניצחו. הדבר התפרסם בישראל, והָעָם התעודד לקום ולהשיב מלחמה שערה.
זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר הניצחון היה שלנו, הכל בזכות אישה יהודייה שלא חיכתה עד שיגיע אליה נסיך החלומות. במקום זה, היא נשאה עיניים אל המלך שלה, מלך העולם, ובכוח שהוא נתן לה, הכוח שהוא נותן תמיד לעושי רצונו - לקחה את העניינים לידיה.
(8) שרה, 6/12/2015 23:22
מאמר מיוחד ונכון כל כך!!
ואני חושבת שיש פה מגיבים שפשוט לא הבינו את הנקודה. חגית לא שללה את מקומו של הדמיון בעולמם של ילדים, אבל היא העלתה נקודה חשובה בעולם המודרני, רעיו שאנו מתחנכים אליו באופן מוטעה כבר מילדות- כן, גם ע"י סיפורי דיסני. וכן, נשים- תודו שאנחנו הרבה פעמים מחכות לנסיך האמיץ שיציל אותנו, שיעשה בשבילנו, שיעבוד במקומנו. ותסכימו עם חגית- שזו לא לגמריגישה יהודית. ולעשות בעצמך- בימינו בוודאי לא הכוונה לערוף ראשים... נראה לי שכמו שהגיב פה מישהו- אל תסתכל בקנקן. תסתכלו על הרעיון, ולאו דוקא על המשל שהביע אותו. כי זה רעיון נכון מאד, חגית כתבת מדהים. ועוררת נקודה חשובה מאד למחשבה. עבורי לפחות.
(7) אושר, 13/11/2013 19:57
ענק!!!!
כל מילה מדהימה!
(6) אנונימי, 7/5/2011 11:00
בחיי כל השנים האלה חשבתי
שהנסיך בא מעצמו להציל את הנסיכה ומבצע את המשימה לבדו. קראתי ספר שבוסס על מקרה אמיתי ומכמה קטעים שם התברר לי שזה לא נכון ושבעצם הפיות הטובות הן אלו ששולחות את הנסיך להציל את הנסיכה ומסייעות לו במשימה. פיטר פן למשל לא היה מציל את וונדי ואת שאר החבר'ה אילו טינקרבל לא הייתה מספרת לו.
אנונימי, 20/12/2011 14:21
נקודה מענינת למחשבה
(5) חגית, 25/11/2010 10:14
כל הכבוד
וואו איזה מאמר יפה ואיזו מסקנה מעוררת מחשבה. אהבתי., הזדהתי עם כל מה שעברת שם בדיסני: האמת המרה הצעקה שלא נשמעה והדחיה שזה גרם לך. ובכלל איך שפעלת ראוי להערכה {שיתפת את בעלך, חיפשתם מקבילה בעולם הערכים היהודי והמסקנות שהגעתם} אשמח לחשוב על כך עוד ולהעמיק את המשמעויות של הדברים. תודה רבה, חגית.
(4) , 12/12/2009 10:19
הסתכל בקנקן
את שבאה מעולם היהדות שמחנכת אותנו לקרא את הפשט אך ללמוד ולהתעמק בדרש נכשלת בראיה ובקריאה שמעבר. סיפורי נסיכות הם צורך התפתחותי לכל ילדה ומשרתים את המשימות הפסיכולוגיות של הגיל.בעודך מתכחשת,לא מאפשרת,רותחת מזעם-את לא מאפשרת התנסויות אלה באופן הכי טבעי ולגיטימי שלהן.יש מספיק נשים נהדרות בתנ"ך שלנו שאפשר ללמוד מהן,אך גם לנסיכות,לדמיון,ללמידת הנשיות יש מקום חשוב מאין כמוהו.היי שותפה להן מתוך אהבה.
(3) רחלי, 18/12/2008 05:59
לקחת את זה קצת קשה לא?
ביתי אוהבת מאוד את כל הנסיכות ויש לה את כל הסרטים והסיפורים, אני מוצאת שזה מתוק שהיא מסתובבת בבית עם כתר ותחפושת וקוראת לעצמה הנסיכה ליאור ואני לא חושבת שזה יגרום לה לחכות לנסיך שיציל אותה או יעשה בשבילה דברים (לא כשהיא גדלה אצלי)זה תלוי בחינוך שמקבלים בבית.
(2) עידנה, 15/12/2008 11:09
סיפור שלא הייתי מספרת לפני השינה.
אישה עורפת ראש...לא משנה המטרה זה עדין סוג של רצח...ערך שלר הייתי מלמדת את ילדי.
(1) הדסה שמרון, 10/12/2007 03:33
מעשה יהודית
המפקד שיהודית ערפה את ראשו נקרא הולופרנס Holofernesולא כמו שכתבתם. הסיפור עצמו הוא בדיוני ונשמר "עבורנו" ע"י הנוצרים בשפה היוונית, כמו גם ספרי המכבים.
רעות, 27/11/2013 16:53
מי בדיוק שמר??
מצטערת על התגובה המאוחרת... באמת לא מתאים שכתבו אליפורנוס במקום הולופרנס.... רק שחשוב להדגיש שהיהדות לא כ"כ סמכה על הנוצרים שישמרו לה על ההיסטוריה ולכן מאורעות אלו נכתבו בגמרא... איך הגעת למסקנה המהירה שזה בדיוני??