מהו תפקידנו כהורים? לפעמים אנחנו שוכחים מה התפקיד האמיתי שלנו, ומתחילים להאמין שאנחנו לא יותר מנהגי הסעות, שירותי קייטרינג, בוררים (לא) מוסמכים... אך למעשה, התפקיד האמיתי של ההורים הוא חינוך. אנחנו פשוט מורים.

שורש המילים 'חינוך' משותף לשורש 'חנוכה'  (ח'נ'כ'). מה הקשר בין המילים? חנוכה של משהו, היא התחלת הקניית התפקיד הנצחי שלו. כך למשל – חנוכת המזבח, היא הנקודה שבה הופך המזבח ממבנה סתמי דמוי בימה, למזבח המיועד להשגת קרבה לה'.

כשאנו באמת מחנכים ילד, אנו מקנים לו ערכים נצחיים, ערכים שמחילים עליו את זהותו האנושית. למעשה, תפקידנו כהורים הוא להיות מורי ערכים.

הדרך הטובה ביותר להקנות לילדים ערכים היא לחיות אותם. להוות דוגמא, ולשמור על קשר אוהב עם הילדים שלכם. ויהי רצון שתזכו לראות ילדים הגדלים לחיות על פי ערכים אלה.

הערך הראשון: דיבור מוסרי

על פי היהדות, כאשר מישהו מספר דברים שליליים על זולתו, מתבצע כאן 'רצח' משולש. שלושה אנשים 'מתים': המדובר, המדבר והשומע.

המדובר 'מת' בעיני המקשיבים. רכילות היא כמו כדור אקדח. ברגע שלוחצים על ההדק, מישהו ימות. אין שום אפשרות להחזיר את הכדור לקנה. ברגע שאנו מדברים נגד מישהו, מה שאמרנו יישאר תמיד בראש של אלה שהקשיבו, והם לעולם לא ישתחררו מהרושם שיצרתם אצלו על האדם הזה.

גם המדבר, כך למדנו, 'נהרג' בעיני המאזין. האמנם? האם המדבר, שמשחרר את כל האמת והלכלוך (לא סתם קוראים לזה ככה), לא נמצא בעצם במרכז ההתעניינות – שחקן ראשי לזמן מה?

אם אתה מדבר רע עליו, מי מבטיח שלא תדבר רע גם עליי

אולי לזמן מה, אבל למעשה, הרכלנים מבצעים פעולת התאבדות חברתית איטית, בכל פעם שהם מדברים סרה על זולתם. הם לא הטיפוסים שהיינו רוצים להפקיד את חיינו בידיהם, לבקש מהם עצה או אפילו להסתכל עליהם בהערכה. כולנו יודעים: אם הוא מדבר רע עליו, מי מבטיח שהוא לא ידבר רע גם עליי?

 היכולת לבלום את הרכילות נמצאת דווקא בידי המאזין. ואם הוא לא יעשה זאת, בעיני האל הוא אשם יותר מכולם. מאזינים - התרחקו, שנו נושא, תדונו את האדם שעליו דיברו לכף זכות, תגידו לדובר שאתם לא רוצים לשמוע את זה...נסו להבהיר היטב שאתם מסרבים להקשיב. משום שאם אף אחד לא שומע, אין למי לספר.

נראה לפעמים שכיף לרכל. אולי זה נכון... אבל בתנאי שלא מדברים עליך.

הערך השני: אמת

"השם אמת וחותמו אמת". השם חותם, כביכול, במילה "אמת". אנחנו יודעים שהשם לא בדיוק מחזיק עט, אבל מה שלומדים מזה הוא שלאמת יש חשיבות יוצאת מגדר הרגיל.

הכלל הוא שאסור לשקר, אלא אם מדובר באחד משלושת המצבים הבאים:

 השלום. אם מישהו שואל אתכם אם התספורת החדשה שלו מוצאת חן בעיניכם, או אם מהעיצוב המחודש של ביתו יפה, ובמקרה אתם לא ממש אוהבים אף אחד מהנ"ל, מותר לשקר ולענות בחיוב. רגשותיהם של בני האדם הם אמת נעלה יותר מהאמת ה'אובייקטיבית'. למעשה, רוב האנשים לא שואלים כדי לשמוע מה דעתנו באמת – אחרת היו שואלים אותנו לפני שהסתפרו או עיצבו את הבית – מה שהם מחפשים זה הכרה ואישור. אז למה לא לתת להם מה שהם צריכים?

שמירה על צנעת הפרט. אם שואלים אותך אם קיבלת בונוס במשכורת של ₪30,000, ובאמת קיבלת, מותר לך לענות 'לא'. למה? משום שזה לא עניינם. החיים שלנו אינם ספר פתוח. מותר לנו לשמור על פרטיות וגבולות (מובן שאם השואלים הם ממס-הכנסה, זה כן עניינם!).

מניעה מגאווה. אם משבחים אותך למשל על השגת תקציבים ותורמים לבית ספר, אתה רשאי לומר שאתה רק אחד מהאגודה, למרות שאתה מנהל אותה לבדך. אתה יודע מה עשית, השם יודע מה עשית, אף אחד אחר לא צריך לדעת.

הערך השלישי: ענווה

היהדות מחשיבה את הענווה כאחת מתכונות האופי החשובות ביותר. ולמרות זאת, אין לך סיכוי למצוא על שער הטיים-מגזין את תמונתו של "עניו השנה".

אילו אמרתי לכם שאתם עומדים לפגוש את האדם העניו ביותר החי כיום, ודאי הייתם מציירים אותו בדמיונכם כטיפוס מצטנע עם קול שקט, נכון? התורה קובעת שמשה רבנו היה ה'עניו מכל אדם', והוא לא היה בדיוק אדם מסתגר ומבוהל. משה עמד בתקיפות מול פרעה, 'פגש' את האל בהר סיני, ניצח על מלחמות...

ענווה זה לא "אני אפס". ענווה היא "אני משהו, אבל זה לא בזכות עצמי. ואני יודע מה המקור לכל מה שיש בי." כשאנחנו מנצלים נכון את הכישרונות, את המראה החיצוני, את המשאבים, היכולות והחוכמה שלנו (וזוכרים שאלוקים נתן לנו אותם), אנחנו פשוט פודים את ההמחאה שהאל נתן לנו. אל תתגאו, תיהנו מכישוריכם. אתם משתמשים לטובה במה שקיבלתם מהאל.

הערך הרביעי: כיבוד הורים

עשרת הדברות נכתבו על שני לוחות הברית. בלוח הראשון מופיעות המצוות שבין האדם למקום (להשם) ובצד השני אלה שבין האדם לחברו. מצוות כיבוד הורים נמצאת בצד הראשון. עריכה לקויה? לא. מיקום המצווה מעיד בבירור שהקשר שיש לנו עם הורינו משפיע ישירות על הקשר שלנו לאלוקים.

הילדים שלכם צריכים לכבד אתכם – לטובתם, לא לטובתכם.

הילדים שלכם צריכים לכבד אתכם – לטובתם, לא לטובתכם (אומרים שאם הבאת לעולם ילדים כדי שישרתו אותך, אז יותר זול להשיג פיליפיני...). הילדים שלכם זקוקים בחייהם לדמויות שיוכלו להעריך. אתם לא החברים של הילדים שלכם. יש להם חברים. הם זקוקים להורים.

התורה מציעה לנו כמה כלים שיעזרו לנו להשריש את תחושת הכבוד הזאת: ילדים לא קוראים להוריהם בשמם הפרטי; הם צריכים לבקש רשות לפני שיוכלו לשבת במקומותיכם הקבועים (ליד שולחן האוכל, בסלון וכדומה); במקום להגיד לכם "לא", למדו אותם לא להסכים בצורה מכובדת – כמו למשל לשאול אם "אפשר לקרוא עוד כמה דקות?"

תזכרו, הכללים הללו חלים גם על כיבוד ההורים שלכם, ו – אההם! – גם על כיבוד החותנים שלכם.

הערך החמישי: צדקה

מה ההבדל בין מושג הצדקה היהודי לבין המושג הלא-יהודי? אצל אומות העולם זה: בא לי לתת, אז אני נותן. צדקה אמיתית היא: אפילו אם לא בא לי לתת, אני חייב לתת. צדקה באה מ"צדק". לעשות את הדבר הצודק והנכון. זוהי אחריותנו, חובה המוטלת עלינו.

החזיקו בבתיכם קופות צדקה. דאגו שגם לילדים שלכם תהיינה קופות משלהם. למדו אותם את מצוות התורה לתת 10% מכל ההכנסות (בשבילכם זה אחרי ששילמתם מיסים) לנזקקים. כשקופת הצדקה שלהם מתמלאת, תנו להם להחליט למי לתרום את הכסף: לבית הכנסת, לעניים, לחולים...

מדוע ברא השם עולם שיש בו עניים? משום שאם לא היו עניים, לא היינו יכולים לתת לנזקקים. דווקא מציאות קיומם של העניים מחייבת אותנו לתת משלנו, מה שהופך אותנו ל... נותנים! זה עוזר לנו להידמות יותר לאלוקים וממילא גם להתקרב אליו.

הערך השישי: שבת

השבת אינה סתם יום מנוחה. זהו יום שבו אנחנו מפסיקים ליצור, ומאשרים את הכרתנו במציאותו של הבורא. אנחנו עוצרים את שטף החיים כדי לזכור שהשם מנהל את העולם.

שתפו את הילדים בענייני השבת. אפו איתם חלות; הזמינו אורחים ותנו להם להכין לכבודם כרטיסי ישיבה ושלטי ברוכים הבאים; ברכו אותם, כנהוג, בידיים המונחות על ראשיהם; הדליקו איתם נרות שבת; שירו איתם זמירות שבת, ושוחחו על פרשת השבוע בסעודת ליל השבת (כדאי לעיין בפרשה משפחתית).

עשו מה שביכולתכם כדי שחיי הבית והמשפחה שלכם יהיו שונים בגלל שהיום שבת.

זכרו, יהדות זה לא 'הכל או לא כלום'. עשו מה שביכולתכם כדי שחיי הבית והמשפחה שלכם יהיו שונים משום שהיום שבת. הפכו את היום ליום של המשפחה, יום בו עוזבים את החול ומדברים ועוסקים בדברים החשובים באמת בחיים.

משום שיותר מששמרו עם ישראל על השבת, שמרה השבת על עם ישראל.

הערך השביעי: אהבה

קיימים שלושה היבטים למושג 'אהבה'.

הראשון הוא הרגש שאנו חשים כשמתמקדים במעלותיו של הזולת, ומקשרים את הזולת עם מעלותיו. מישהו מכיר את מעלותיהם של ילדיכם יותר טוב מכם? אף אחד. מישהו מכיר את תכונותיהם היותר המאתגרים טוב מכם? אף אחד. וכשאתם בוחרים להתמקד במעלותיהם, זה מביא לאהבה.

אהבה מוגדרת גם כ"מה שחשוב לך, חשוב גם לי". אין לי טלוויזיה בבית. לפעמים כשאני בנסיעות, אני צופה בערוץ הספורט בחדר המלון שלי, כדי שאוכל לספר אחר כך לבני מוישי, שהוא חובב ספורט נלהב, על כל השחקנים שראיתי. אני לא אוהבת ספורט, אבל אני אוהבת את מוישי.

וההיבט השלישי: התורה מלמדת אותנו שלא רק שהאהבה מעוררת נתינה, אלא הנתינה מעוררת אהבה. אם אתם רוצים לאהוב מישהו יותר, העניקו לו. וככל שתתנו יותר, ככה תאהבו אותו יותר.

הערך השמיני: אלוקים

ילדים צריכים לדעת שאנו אוהבים אותם, ושהאלוקים אוהב אותם.

כשאתם משכיבים אותם לישון בכל ערב, שאלו אותם מי אוהב אותם. הם יגידו שאבא ואמא, סבא וסבתא, הכלב שלכם... ואז לַמדו אותם שהשם אוהב אותם יותר מכולם. מעט מאוד דברים יישארו יציבים וקבועים כל חייהם. הם יחוו בדידות, דחייה, כישלון... ואפילו אתם לא תישארו איתם לנצח. הדבר הקבוע היחיד הוא האלוקים. שוחחו עליו, ותרגישו טוב עם נוכחותו בבית אתכם. אם אתם לא תרגישו כך, גם הם לא.

אל תגידו "איזה פוקס", תגידו "ברוך השם ". אל תגידו "היה לי מזל" תגידו "השם עזר לי". בסופו של דבר, העולם כולו הוא רק אני ואלוקים. תנו את המתנה הזאת לילדיכם. כל השאר יבוא מאליו. זהו חינוך אמיתי והקניה של ערכים. זהו חינוך יהודי – מתנה נפלאה לחנוכה.