רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

images

גדלתי כנוצרייה לכל דבר. ואז העבר הסודי של סבתא נחשף

כ״ב בשבט ה׳תשפ״ב כ״ב בשבט ה׳תשפ״ב 24/01/2022 | מאת דונה פלאר

במלחמת העולם השנייה נלחמו הסבים שלי בגבורה כנגד כוחות הרשע. החיפוש הרוחני שלי חשף את עברה המטלטל של משפחתי

 

כשלמדתי לראשונה על זוועות השואה בבית הספר היסודי הקתולי, הייתי חייבת לרוץ לשירותים ולהקיא.

שאר בני כיתתי היו מוטרדים, אך עד ההפסקה הם התאוששו. אני לא. חזרתי הביתה באותו יום אחרי הלימודים והתחלתי לתחקר את אמי על התפקיד של משפחתי במלחמה. ידעתי שסבא שלי השתתף בה, אבל רציתי לדעת יותר.

כקתולי אדוק, סבי חש שזוהי חובתו להילחם ברוע. 

בלוקסמבורגית, שפת אמה, היא סיפרה כיצד הצטרף אביה למחתרת, לרזיסטנס, כדי להילחם לצד החיילים האמריקאים והאזרחים ולהוות חלק מהמאמץ של המחתרת האמריקאית להביס את הנאצים. בכפר הקטן קוטשט, לוקסמבורג, סבי היה היחיד שדיבר אנגלית, שפה שלמד כשטייל בקנדה 20 שנה קודם לכן. הוא היה מסוגל לאסוף בסתר מידע שאותו העביר לאמריקאים. כקתולי אדוק, הוא חש שזוהי חובתו להילחם ברוע.

תעודת החבר של סבי במחתרת. בתרגום חופשי, “תנועת הרזיסטנס של לוקסמבורג”.

סבתא שלי, שהייתה לבדה רוב הזמן עם שלושה ילדים קטנים, הייתה מחביאה משפחות יהודיות במרתף ביתם בקוטשט. סדרת נקישות על הדלת האחורית נועדה לאותת שעוד אנשים מגיעים. נקישות מהירות ברצף על חלון חדר המגורים פירושן היה שכולם צריכים לצאת במהירות אל היער. מדי לילה היא הייתה משכיבה את ילדיה לישון בבגדיהם החמים ביותר, למקרה שיהיה עליהם לברוח במהירות באמצע הלילה.

היא דיברה על אותו יום גורלי כשצליל האופנועים על אבני הריצוף ברחובות מחוץ לביתם שבר את השקט של אמצע היום. לאף אחד מהכפר הלוקסמבורגי השקט לא היו רכבים ממונעים. חייב להיות שהם נאצים.

חבטה רמה נשמעה בדלת הכניסה. סבתי פתחה באומץ את הדלת לכדי סדק. שם עמדו שני חיילים נאצים ודרשו לדבר עם סבי. ללא ספק הם קיבלו מידע שהוא עובד עם האמריקאים, פשע שהעונש עליו היה מוות. אמי נצמדה לחצאיתה הארוכה של סבתי והתבוננה במתרחש באימה טהורה.

סבא וסבתא שלי

בקול תקיף הודיעה סבתי שסבא שלי איננו בבית ושהם יצטרכו להגיע ביום אחר. בעודה מתחילה לסגור את הדלת, אחד החיילים הניח את מגפו בפתח הדלת. הוא עמד על כך שהם יכנסו פנימה ויחפשו בעצמם.

בתנועת נפנוף, השיבה סבתי שהיא עסוקה בכביסות למען חיילים גרמנים (בכפייה) ובטיפול בילדיה שלה, ושאין לה זמן להתעסק בשטויות כאלה. ואז, הם הסתובבו באופן בלתי צפוי ועזבו.

ימים ספורים לאחר מכן, סדרת דפיקות מהירות על החלון הודיעה לסבתי שהם נתונים בסכנה. היא הוציאה את ילדיה ואת האנשים החבויים במרתף ברגע האחרון. כשהם מסתתרים באפילת הלילה, הם רצו והגיעו בבטחה לבונקר סודי ביער, שם שהו במשך שני לילות. הם כמעט נתפסו כשהחיילים הנאצים נשמעו משוחחים בקרבת פתח הבונקר. סבתי החזיקה את ידה על פיה של התינוקת שלה כדי למנוע ממנה להשמיע ולו ציוץ. אף אחד לא נשם עד שהם הסתלקו.

באותו לילה, הובילה סבתי את הבריחה שלהם לביתם של קרובי משפחה רחוקים, שם התחבאו במרתף. אז גילתה סבתי שנאצים שרפו את ביתם עד היסוד. סבא שלי היה מבוקש ומשפחתה הייתה בסכנת חיים.

הסבים שלי ודודתי מחוץ לבית בלוקסמבורג אליו ברחו בזמן המלחמה.

סבא שלי, שנודע לו מה שהתרחש, המשיך בלחימה עם המחתרת ושלח לסבתי מכתבים בקוד. הוא לא יכול היה לבקר מפחד שמא משפחתו כולה תירצח. הזמן בו שהו במרתף נדמה היה כמו נצח. צליל הפצצות המתפוצצות ללא הרף הפך את השינה לבלתי אפשרית. כששקי יוטה משמשים להם כשמיכות, הם סבלו מקור, חושך, לחות ועובש. אמא שלי נזכרת שחשבה על הבובה שלה, הצעצוע היחיד שלה, שנשרף עם הבית. אנשים היו באים והולכים, אבל היא מעולם לא ידעה מהיכן הגיעו או לאן הם הולכים. לפעמים היו איתם רבים אחרים ולפעמים הם היו רק שלושתם, הם והעכברים…

עם תום המלחמה, היגרה כל המשפחה לאמריקה. הם נסעו במחלקה השלישית באונייה המלכה אליזבת. הם התיישבו במאונט ורנון, כי שם היה לסבא שלי נותן חסות – זו הייתה הדרישה על מנת להגר לאמריקה באותה תקופה. מאונט ורנון היא העיירה הקטנה שבה גדלתי.

בתור ילדה הלכתי לבית ספר קתולי פרטי. ערכנו סדר פסח כל שנה, לזכר הסעודה האחרונה.

בתור ילדה הלכתי לבית ספר קתולי פרטי. ערכנו סדר פסח כל שנה, לזכר הסעודה האחרונה של ישו. התייחסתי לכך ביראת כבוד לא אופיינית לגילי.

הזמן חלף והפכתי לרעיה ואם. בשעה שרוב חבריי החליטו מה הם רוצים לעשות בחייהם, אני הייתי עסוקה בגידול משפחה.

היינו קתולים ושלחנו את ילדינו לאותו בית ספר קתולי שבו למדתי אני כילדה. למען האמת, היה זה בית הספר הראשון שאמא שלי ואחת מאחיותיה הלכו אליו כשהגיעו לאמריקה. בבית הספר הזה היה לי את הכבוד לפגוש את נעמי באן, ניצולת שואה. היא באה להרצות לפני הכיתה של בני. להורים הוצעה הזדמנות להשתתף ואני הצטרפתי.

סבתא שלי על הטרקטור במאונט ורנון

כשהיא דיברה, כל שערותיי סמרו. דמעות דוממות זלגו על פניי ללא הרף ונשמתי בכתה מכאב. היא השפיעה עליי בצורה שלא אשכח לעולם.

באותה תקופה החלו נישואיי להתפורר והרגשתי כאילו גם אני מתפוררת. לא רק בגלל שנישואיי הסתיימו - הבנתי שזה חייב היה לקרות.

אלא כיוון שהתחלתי להקשיב לקול קטן בתוכי, קול שהטיל ספק בלב ליבה של האמונה שלי. התפללתי חרישית וביקשתי מאלוהים לקבל הכוונה.

כאילו מתוך התערבות אלוהית, מצאתי את aish.com. הייתי כמו ספוג, ספגתי כל טיפה של חוכמה יהודית, היסטוריה ומסורת שמצאתי. קראתי סיפורים, סיפורים מדהימים של הישרדות, גבורה ואהבה נצחית. סיפורים המראים כיצד הביס העם היהודי את אלו שקמו להשמידו.

 

קראתי גם סיפורים שהיו מוכרים באופן מפתיע. למדתי כיצד נשים נשואות דתיות מכסות את שערן בפומבי - משהו שסבתא שלי נהגה לעשות. למדתי להכין לטקעס בחנוכה. סבתא שלי לימדה אותי להכין לטקעס. למדתי על אוכל כשר והבנתי שסבתא שלי לימדה אותי להפריד בין בשר וחלב. היא גם הכינה מרק עם כדורי מצה, מתכון משפחתי עתיק.

איך זה ייתכן? זה לא היה נראה אפשרי שהיא למדה דברים אלה מהאנשים שאותם פגשה במהלך המלחמה.

סבתא שלי בלוקסמבורג

הקול הפנימי בתוכי התגבר. אפילו התחברתי עם מישהי יהודיה. היא הגיעה לאמריקה מהארץ כדי לפגוש פנים מול פנים גבר שפגשה באינטרנט, ואותו גבר היה במקרה לקוח קבוע במספרה שבבעלותי. מהר מאוד הפכנו לחברות. ביקשתי ממנה ללמד אותי על הדת שלה. אמרתי לה שהרגשות שלי עמוקים ולא סתם שטחיים. לראשונה בחיי הצלחתי לבטא את הכמיהה הבלתי מוסברת שלי במילים ואמרתי לה שאני לא מצליחה לעצור את הדחף הפנימי להתגייר.

אמרתי לה: אני רוצה להתגייר.

היא אמרה לי שעליי לחפש עמוק ולמצוא את האמת שלי, כיוון שההחלטה להפוך ליהודיה היא לא החלטה של מה בכך.

הרהרתי ברגשותיי. כיצד משהו שמרגיש כל כך נכון יכול להיות כל כך מסובך? כיצד ישפיע הדבר על המשפחה שלי? על חיי?

הגעתי לבהירות שאני בהחלט רוצה להתגייר והודעתי על כוונותיי למשפחתי וחבריי. אמי הייתה המומה – למעשה, 'נחרדת' יהיה תיאור מדויק יותר. היא מחתה שמשפחתנו קתולית ותמיד הייתה כזו, שהדבר שווה ערך לבגידה באבותינו.

חשבתי על סבא שלי, איש שמעולם לא היה לי הכבוד להכיר, שסיכן את חייו כדי להילחם למען החופש ולמען יהודים.

חשבתי על סבתא שלי, שסיכנה את חייה כדי להסתיר משפחות יהודיות. באותו רגע, הבנתי שהגיור שלי אינו מהווה בגידה באבותיי אלא להפך – זוהי דרך לכבד אותם!

עם תמיכה ובעזרת חברתי היהודיה, שחזרה בינתיים לישראל, יצאתי למסע שלי.

הזמנתי עותק של התנ"ך והתחלתי לקרוא בו. הכרתי רבים מהסיפורים, אולם הם היו גם שונים בדרך מסוימת. הם נשמעו לי אמיתיים, והרגשתי את הקשר שלי ליהדות מעמיק. ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון.

הזמן חלף, והבן שלי, שחיפש מידע לצורך עבודה על אילן היוחסין המשפחתי בבית הספר, ביקש מאמא שלי לתת דגימת דנ"א כדי להמשיך לחקור את אילן היוחסין שלנו.

בדומה למשפחות רבות, היו לנו סיפורים על אבותינו וידענו שהם ברחו מאוסטריה ב- 1800 כדי להימנע מרדיפה. הסיבה אבדה בנבכי ההיסטוריה, הם ידעו רק שהם התיישבו בלוקסמבורג.

באופן מפתיע, אמא שלי הסכימה. התוצאות היו הפתעה שאיש לא ציפה לה. הבדיקה חשפה מורשת יהודית אשכנזית! מיד נזכרתי בכל הדברים היהודיים שסבתי לימדה אותי. נזכרתי שקראתי סיפורים על יהודים שמתוך חשש לחייהם התנצרו, לפחות כלפי חוץ, בתקווה לשרוד.

הבנתי כי ייתכן שזו בדיוק הייתה הסיבה מדוע ברחו אבותיי מאוסטריה - הם ברחו בעקבות רדיפה דתית ואולי בתחילה היה הדבר תכסיס - הם התנצרו והפכו לקתולים. כשהסכנה המשיכה, האמת על המורשת היהודית של משפחתי נשכחה וכל שנותר היה כמה מסורות יקרות ערך.

אותו רגע אישש את מה שהלב שלי כבר ידע: אנחנו בעצם יהודים.

לעולם לא אדע איפה איבדנו את עצמנו לאורך הדרך, אולם אני אסירת תודה על כך שמצאתי את הדרך חזרה. 

המשכתי את שיעורי היהדות שלי באינטרנט, נואשת להתחבר איכשהו לשורשים שלי. אבא שלי קיבל את החדשות על הגיור באהבה. הוא אמר לי שכל מה שמשנה לו זה שאאמין באלוהים. אמא שלי, שהתקשתה להאמין לתוצאות בדיקת הדנ"א ולעובדה ששם המשפחה של סבתי מופיע תחת רשימה של משפחות יהודיות שהתגוררו באוסטריה בזמן שבו ברחו אבותיה, הגיבה בעוינות גלויה.

מאז, אבי נפטר ואמי למדה לקבל את החלטתי, אם כי היא עדיין לא תומכת בה.

שמונה שנים לאחר מכן: אני כיום נשואה בשנית באושר רב והמשפחה שלנו גדלה. ילדיי אימצו את הזהות החדשה שלהם כיהודים ואחד מבניי אפילו עובד בבית הספר הקתולי שבו למדנו כולנו, כשהוא חובש בגאווה את הכיפה שלו!

אנחנו חיים בקהילה קטנה ואנו בהחלט במיעוט, אולם אנו גאים להיות חלק מהעם היהודי, עם נצחי שלא ניתן להשמידו. כשאנחנו מדליקים את נרות השבת ומתפללים את תפילות אבותינו, אני מרגישה מבורכת.

לעולם לא אדע איפה איבדנו את עצמנו לאורך הדרך, אולם אני אסירת תודה על כך שמצאתי את הדרך חזרה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן