החלק הקשה ביותר בחיי בארץ היה הפרידה ממשפחתי שלי שלא עלתה ארצה ונשארה לחיות בארצות הברית – במיוחד מאבי שסבל מסוג נדיר של סרטן. תוך כדי אחת מנסיעות העבודה שלי לארה"ב, עמדתי לבלות מספר ימים עם הוריי, וחיכיתי בהתרגשות לאיחוד הקרב.

רגע לפני שיצאתי מהבית בדרכי לכיוון שדה התעופה, רצתי במהירות לחדר העבודה שלי, סקרתי את מדפי הספרים ובלי לחשוב יותר מדי שלפתי את הספר "לילה", מאת אלי ויזל.

התחלתי לקרוא את הספר לפני ההמראה, ולא יכולתי להניח אותו. הספר ריתק אותי מתחילתו ועד סופו... ואיזה סוף היה לו.

אביו של מר ויזל, שכב גוסס בצריף שבמחנה הריכוז, והתחנן אליו שיביא לו מעט מים כדי להרוות את צימאונו. אבל ויזל לא יכול היה למלא את בקשתו, משום שחשש מתגובתם הקשה של השומרים. נשימתי נעתקה, כשקראתי שבבוקר אביו נמצא מת. הסיפור רק הגביר את רצוני לפגוש את אבא שלי במהירות האפשרית.

המפגש עם אבא היה מיוחד כמו שציפיתי, ובילינו יחד מספר ימים מלאי משמעות. יום לפני הטיסה המתוכננת שלי ארצה, אבא שלי נראה חלש יותר מהרגיל, והייתה לי תחושת בטן שמשהו לא בסדר איתו. דחיתי את תאריך החזרה, ואכן, מצבו של אבא החמיר.

הוא אושפז; התברר שהסרטן שלו שלח גרורות. הרופאים החליטו לנסות פרוצדורה מצילת חיים אחרונה שנערכת בהרדמה מלאה, מתוך ידיעה שיש סיכויים שהוא לא יתעורר ממנה. עזרתי לאבי לומר וידוי ואחריו הגיע הזמן להיפרד. זה היה הרגע המרגש ביותר בחיי, אולם לא הייתה לי ברירה אלא להתנתק ממנו ולאפשר לרופאים לעשות את עבודתם.

כשהגעתי אל הדלת, אבי קרא אליי, "יענקי, אתה יכול להביא לי קצת מים?"

קפאתי על עומדי. פניתי כדי להביא לו מעט מים, אבל הרופאים הסבירו שהמים עלולים לפגוע בהליך הרפואי. "מצטער אבא", אמרתי, "הרופאים לא מרשים." ובמלים אלה יצאתי מהחדר.

במשך כמה זמן, ההתרחשות הזאת זעזעה אותי וטרדה את שלוותי - איך יתכן ששבועיים אחרי שקראתי על הניסיון האחרון והנורא של אלי ויזל עם אביו, בדיוק אותו הדבר קרה לי?

בשעה האפלה ביותר בחיי, ברגע העצב העמוק ביותר, א-לוהים היה אתי בחדר

ואז קלטתי. א-לוהים פשוט הזכיר לי שהוא נמצא אתי. בשעה האפלה ביותר בחיי, ברגע העצב העמוק ביותר, הוא היה יחד אתי בחדר. ובהבנה זאת מצאתי מעט נחמה.

אנחנו עומדים על סף יום הזיכרון לתאריך הטראגי ביותר בשנה היהודית – תשעה באב. האיסורים הרבים שחלים על תשעת הימים הראשונים בחודש, נועדו לעזור לנו להתכונן לקראת האבל על כל מה שסבלנו ואיבדנו.

עם זאת, שם החודש הוא "אב" - ואין זה מקרי. המסר ברור. למרות כל הסבל והצער, יש לנו אבא שנמצא איתנו בכל צעד בדרכנו. ובעוד אנו מתאבלים, בכל פעם שאנחנו הוגים את המלה "אב" בתוך צמד המילים "תשעה באב", אנחנו אמורים לחוש באותה נחמה ותקווה שאני מצאתי במלים האחרונות בהן אבי פנה אליי.