השמש התפרעה במעגלי אור זוהרים ומפזזים, התלהטה והרתיחה את האספלט השחור שהעלה אדים. מרטיבה במרץ את כל הנקרים לפניה, מדביקה את אבריהם בזיעה מעייפת.

הוא מצמץ, ניער את התיק הקטן שהכיל את צרור חפציו. מרחוק עמד אבא שלו, שקט ומהורהר. אהבה יוקדת באישוניו, דאגה מהבהבת מבין ריסיו.

הוא צועד קדימה, אל החיים. מותיר מאחוריו את ימי כלאו, את חומות בית הסוהר החונקות. צועד אל החופש שלו, שנקנה בערבות כספית תמורת ביתו, שלוותו ומנוחתו של אביו.

אין לך באמת חופש כשלאבא שלך אין בית בגלל השטויות שאתה עשית. אבא שלך, שהתעקש למכור את ביתו כדי לפדות אותך, לקנות את חירותך- במחיר גבוה של גלות, נדודים ועוני עבורו.

אין לך באמת חירות כשהדרך שלך לרַצות את החברה על מעשיך רצופה עבודה קשה, מעייפת ובקושי מתגמלת. עבודות שירות זה לא זמן ללקק דבש. שברת ואתה צריך לתקן.

אבל אין לך אפשרות להתפנק מלעבוד קשה ולתקן את הנזקים שגרמת, כשלאבא שלך אין קורת גג, אין פינה, אין מנוחה בגללך, למענך.

אין לך לב לעבוד בנחת, לא להתאמץ עד הסף העליון, וכלל כל הכוחות שלך, כשאבא שלך רחוק ובודד. אתה מתמסר לעבודה, לתיקון, לתשלום החוב שלך, לפריעת הערבות על השחרור שלך.

יש נחמה במאבק שלך, במאמצים שלך, בלילות חסרי השינה. כל פרוטה שמצטרפת לתשלום החוב שלך מקרבת אותך לקנות את הבית של אבא שלך ולהחזיר אותו אליו. כל השתדלות היא עוד פסיעה לכיוונו, המשקיטה את הגעגוע הצורב, את הבושה המכרסמת. כל טיפת זיעה שנוטפת מזכירה לך שאתה עושה את הדבר הנכון, המתבקש, והמקרב אותך ביותר לאבא.

המשכן נקרא בשם זה- מסביר רש"י: "רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל".

ברחמיו הבלתי נגמרים, האל לא רצה שאנחנו ניכחד בגלל חטאינו, ובמקום זה, החריב את ביתו, בית המקדש, תמורת חטאינו. ככה ניצלנו אנו. ולאלוקים אין בית. השכינה בגלות, כביכול האל מסתובב ממקום למקום, יחד עם עמו, ללא מנוחה, ללא שלווה.

יצאנו לגלות, ובה, אנו במאבקים תמידיים להחזיר עטרה ליושנה. יש לנו אתגרים מבית ומחוץ חדשים לבקרים. כל הזמן בלי הפסקה.

ואנחנו מתאמצים ומתעקשים ונלחמים, לנסות לבחור בטוב ובכך להחזיר את מלכות האל למקומה, לקומם את הריסות החורבן הרוחני. דור שלא נבנה בו בית המקדש- כאילו חרב בימיו.

ימים אלו במיוחד, מוקדשים לבנין בית המקדש השלישי: השל"ה הקדוש מסביר שהאבילות עצמה היא זו הבונה את בית המקדש, כל תוספת במנהגי אבלות היא עוד אריח ולבנה בבנין.

אין לנו אפשרות להתפנק מלעבוד קשה ולתקן את הנזקים שגרמנו כשלאבא שלנו אין בית בגללנו, למעננו.

אין לנו לב לעבור את הימים האלה בנחת, לא להתאמץ, לא להתאבל- כשאבא שלנו רחוק וכסאו לא שלם. אנחנו מתמסרים לאבלות, לתיקון.

ויש כזאת נחמה במאבק שלנו, במאמצים שלנו, בלילות חסרי השינה. כל פרוטה שמצטרפת לתשלום החוב שלנו מקרבת אותנו לקנות את הבית של אבא שלנו ולהחזיר אותו אליו. כל מנהג אבילות הוא עוד התקרבות שמשקיטה את הגעגוע הצורב. כל טיפת זיעה שנוטפת מזכירה לנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון, המתבקש, והמקרב אותנו ביותר לאבא שלנו.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה"